בכל אחד משבעת ערבי החג אנחנו מזמינים אורח נכבד אל הסוכה: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד.
ושבעת האושפיזין אינם מספר שרירותי. הם כנגד שבעת החלקים של ארבעת המינים:
אתרוג אחד - דוד המלך.
לולב אחד - יוסף הצדיק.
שלושה הדסים - אברהם, יצחק ויעקב.
שתי ערבות - משה ואהרן.
כלומר כשנוטלים את ארבעת המינים ביד, צריך לכוון לשבעת האושפיזין הקדושים. הנטילה והאירוח הם אותו עניין עצמו.
מה שמובא כאן הוא תמצית של מה שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק על כל אחד מהשבעה. זו לא ביוגרפיה שלהם, אלא הכוח שכל אחד הוריש לנו.
הלילה הראשון
מידתו של אברהם אבינו היא מציאת הטוב בכל מקום. וכאן הנקודה: החסד אצלו אינו רגש טוב, אלא תוצאה ישירה של תפיסה אחדותית של המציאות. מי שמכיר באחדות ה' רואה גם את אחדותם של כל הנבראים - ומכאן שהם משתתפים בפעולה הדדית לטובת הכלל.
אברהם הודיע לכל העולם שיש אדון לעולם והשגחתו מצויה בכול. ורצונו של הקדוש ברוך הוא הוא שהנבראים ישלימו מבחינה מוסרית את רצונם החופשי בכל ארחות חייהם, הכלליים והפרטיים, לשם השלמת הבריאה.
ואצל תלמידיו של אברהם, הדבר הפך לתכונה: הם מלאי אהבה וחסד לעולם, דנים את העולם כולו לכף זכות, ונושאים לחיים גם את מי שאינו קרוב אליהם. ויש כאן אמירה חשובה: יש שאור החסד גדול בקרבם, אך אינם מצליחים להשפיע בעולם המעשה, ומשום כך נגרמות להם חולשות בגוף. ומכל מקום, הם מצליחים להתאזר באור החסד העליון, והוא מתבסם בהם. כלומר גם חסד שלא הצליח לצאת לפועל הוא חסד.
ההבדל היסודי בין ישראל לעמים הוא אור החסד של אברהם אבינו. האליליות, שהכירה רק את העצמיות הפרטית ואת הנתון הגס שבה, הובדלו ישראל ממנה מאז הופעת אברהם - וחשקם בטוב האלוקי הטוב לכול חקוק בטבעם.
והדבקות בה' אצל אברהם היא טבעית לאדם ואינה ניתנת לשינוי. האנושיות בחולשתה ציירה את האלוקות בגשמיות, ציור ששלט על הטבע הנשמתי ומיצר לו. אברהם אבינו, בנשמתו העצומה שהשתוקקה לה' אחד, חש את הלחץ ואת המרמור, ושבר בחרון את הצלמים.
אב המון גויים. ערך יש ללאומיות מצד עצמה, אך רגש לאומי בלי תכלית ובלי מטרה עליונה סופו לעבור את גבולו ולפרוץ את גדרי הצדק. אברהם אבינו, שבתחילת דרכו היה מלא רגשי צדק ואהבה לאומה, רומם אותו ה' להיות אב המון גויים. הוא לא הסתפק באושר האומה בלבד, אלא השתדל להביא ישועה כללית לכלל האנושות. והתכלית הכללית שלנו נובעת דווקא מכוח ההתייחדות הלאומית.
מגן אברהם. אברהם, כמי שמשפיע חסד לכל העולם, הובטח ב"אנוכי מגן לך" שלא יושפע מהמקבלים השפלים. והוא שתיקן את תפילת שחרית - ותפקידה להשריש בליבנו עניינים קדושים וציורים נעלים כנגד תאוות הזמן וסערת הלב. וטבע אהבת ה' שהוריש לנו חקוק בקרבנו, שמור וחי בנו בצורה קבועה ולא משתנית, ומופיע בצורה נסתרת בנפשותינו הפשוטות גם כשהשינויים שולטים על האנושות.
הלילה השני
לאדם יש שתי נפשות, קדושה וטמאה, והמלחמה ביניהן על הנהגת גופו היא בעלת ערך רב. וגם בנפש הקדושה עצמה יש שתי רוחות - רוח העולם הזה ורוח העולם הבא. כששאיפה אחת מתגברת, השנייה מקבלת ביטוי פחות.
ומאז העקידה, מפעמת ביצחק אבינו רוח העולם הבא לבדה. היא מתנשאת מעל גדרי העולם הזה, ולכן היא מחייה את העולם, משקיפה עליו לטובה ומשפיעה סליחה גמורה.
וזו הנקודה שהופכת את כל התמונה: גבורת יצחק היא גבורה עליונה מלאה חסד בפנימיותה. היא נועדה לבטל את כל המעכבים על אור החסד מלהופיע בעולם.
כלומר הדין אינו ההיפך של החסד - הוא המנגנון שמפנה לו דרך.
מידתו של אברהם היא השגת הידיעה מצד עצמה. ואילו מידתו של יצחק - יראה שלא לזוז מקדושתו יתברך, ומתוך כך לעסוק בהשגת רצון ה'. יצחק ראה את החכמה מתוך יראתו, ואברהם ראה את היראה מתוך החכמה.
והמידות שהצטיין בהן יצחק ולקחן לעיקר בחייו היו צניעות וביישנות.
ועוד יסוד שלו: "יסוד השי"ח". יש השקפה נעלה שבה לכל דבר יש מקום, והכול יוצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך. המעלה הזאת קשורה ל"שיח" - שכל, יכולת, חיים, שלוש האותיות - שעניינם התעלות כל החיים, כולל החול, אל השלמות של הקודש. אמנם כדי להגיע למדרגה שכל החול מתעלה אל הקודש, יש לשמור על ההבדלה בין טוב לרע.
והתפילה נקראת שיחה, ומה שהשיח צומח ומתרחב באופן טבעי, כך התפילה מצמיחה בנפש האדם כוחות חדשים שנמצאים בקרבו אך מגולים רק בעזרת רגשי קודש טבעיים בשעת התפילה.
הלילה השלישי
ליעקב אבינו שני כינויים: "איש תם" ו"יושב אוהלים". "איש תם" על שם הנהגת גופו באמצעות שכלו ונשמתו, שאינם כפופים לחוקי הטבע. "יושב אוהלים" - העולם הזה וחוקיו הם כאוהל ארעי מצד כפיפותם לתורה, ולתועלת שומרי התורה ישתנו חוקי הטבע.
ו"איש תם" מלמד דבר עמוק: העמדת ערכה של כל מעלה, נמוכה כגבוהה, על אמיתתה, אינן סותרות זו את זו אלא מחזקות אותן ומשלימות אותן. כשכל המעלות מתאחדות, מושגת האמת הכללית מלאת תום.
ומה בין טהרה לקדושה? בטהרה, המעשים הגשמיים מכינים לקדושה. ואילו בקדושה הם מקודשים לה' בעצמיותם - וזו מדרגתו של יעקב אבינו.
שלושה דברים מגבירים את הטוב ההדדי בין בני האדם: מטבע - המניע למסחר רחב, שווקים - מקום ההתכנסות, ומרחצאות - מעוררי רגש הנקיות וטוב הטעם, המועדפים לריבוי המסחר.
ויעקב אבינו "איש תם בא שלם אל שלם" - העיר, ותיקן את שלושת הדברים האלה. וזאת כדי לאגד את השלמות החומרית והחברתית אל השלמות המוסרית והעיונית, ולקדש את שם ה' ששמו שלום.
וליעקב אבינו היו שתי שלמויות: קדושה נפשית טבעית, והכשרה לקדושת התורה. ועיקר מבטו היה אל השלמות הזאת.
ההרגל מציין את הטבע הקבוע - הדבר היחיד הקיים בעולם לסברתו של עשו. ויעקב אחז בעקב עשו כדי למנוע את הטעות הזאת, שלא יחשבו שאין השגחה פרטית וישתכח שמו של ה'.
ולא מנע יעקב את יציאת הכוחות הרעים של עשו לפועל, משום התועלת המסוימת שיש בכוחות אלה. ומכל מקום אחז בהם שלא יעברו את גבולם. ושמו הנוסף, ישראל, מורה בנוסף על שעל הטוב לשלוט על הכוחות הרעים ולהכפיפם למשמעתו.
ונגיעתו של יעקב בעקב עשו הדביקה בעקבו קדושה ניצוצית. לעתיד לבוא ייכלל עשו על ידה בקודש, והרע יחזור לטוב.
זה אולי הרעיון הנוקב ביותר כאן. בתחילה בנה יעקב מצבה עשויה מאבן אחת, אך לאחר שנולדו לו שנים עשר שבטים הוא בנה מזבח שעשוי מריבוי אבנים - לקבוע בבניו את עניין השלום והאחדות.
אהבת הכלל ותיקון הפרט צריכים לצעוד יחדיו, והם בבחינת שתי רגליים. שרו של עשו ביקש לבטל את קדושת האחדות בישראל, ופגע בו ברגלו האחת. פגיעתו גרמה שיימצאו אנשים שאוהבים את הכלל אך אינם עוסקים בתיקונם הפרטי, ואנשים שמשתלמים באופן פרטי אך אינם קשורים לטובת הכלל.
ופגיעת כף ירך יעקב - צליעה - היא גם מה שמאפשר את ההשפעה על עשו: מיעוט האור, ואיתו יוכלו גם כלים קטנים להכיל.
ויש צדיקים שמרגישים פגם עצום וצורך לעשות תשובה כאשר הדבקות שלהם בה' נובעת מיראה או מאהבה בלבד. צדיקים עליונים מרגישים גם כאשר מופר האיזון בדבקותם בה' בין יראה לאהבה. הם שבים על כך בתשובה - ומתקנים בזה את צליעת יעקב אבינו.
יראת ה' מצטיירת בעומק הנשמה ממיזוג של שניים: העדר התפישה באלוקות, וודאות המציאות השלמה של האלוקות. יעקב אבינו איחד את שני הדברים האלה שהתבטאו אצל אברהם ויצחק, והצטיירה בו היראה בעומק הנשמה.
ולכן יעקב קשור למידת התפארת הממוצעת בין חסד לגבורה. אמנם הוא נוטה לחסד המוכר בה, ולא לגבורה העלומה - וביחס ליעקב רק אברהם נקרא "אביך", שהשפעתו החסד היא הניכרת ביעקב.
ועוד: יעקב אבינו לא מת. כל תכלית נשגבה דרושים לה אמצעים להשגתה, והאמצעים שאינם מתנגדים לתכלית - אין עניין בביטולם גם לאחר השגתה. אברהם ויצחק עסקו באמצעים שעתידים להתבטל, ולכן נזקקו למיתה המבטלת את קשר הנפש עם הציורים והרעיונות החושניים של הגוף. יעקב שייך למדרגת הקדושה, ובה כל ענייני העולם הזה קשורים אל התכלית - וממילא אינו זקוק לפעולת המיתה.
הלילה הרביעי
שלושה סוגי אנשים משפיעים על הדור. הראשון: בעלי משמעת פשוטה - תורה, מוסר, הלכה ואגדה. בתחילת דרכם הם עושים זאת לשם קבלת שכר חלף עבודתם, כדוגמת הלוויים. השני: צדיקים שעובדים עבודה פנימית ועושים רצונו של מקום כדי לתת עוז לאלוקים, וכדוגמת הכוהנים עושים זאת כעבודת מתנה, שלא על מנת לקבל שכר. והשלישי: תלמידיו של משה רבנו, שעינם וליבם שעינם רק על ישראל - עמו של ה'. הם רוצים אך להשפיע ולא לקבל מאומה, וכדוגמת משה רבנו נקראים משום כך "עבד נאמן".
ומשה רבנו נקרא "עבד נאמן" מצד העיסוק בענייני החומר וצורכי הגוף של ישראל.
הגבורה נובעת מהעוז הנפשי היוצאת אל הפועל כאשר יש לה מרחב חיים מתאים. משה רבנו היה בעל קומה - בהוציאו את גבורתו הפנימית אל הפועל בהקמת המשכן, השקולה כבריאת העולם.
וגבורתו של עוג מלך הבשן הייתה גבורה חומרית-בהמית, שחוסמת את כוחות השכל המובילים להטבה מוסרית. לעומתה, גבורתו הגופנית של משה רבנו לא הכבידה עליו את הטבע הבהמי, ונפשו יכלה להיתרם למעלות השכליות. בכוח שכלו המציא משה רבנו כלים שבאמצעותם, בצירוף לגבורתו הנפשית, ניצח את עוג בנגיעה קלה.
עניינו של משה רבנו הוא חיזוק האמצעים שמביאים את התכלית השלמה, ולכן הוא היה מיוחד לתורה שבכוחה להביא את התכלית השלמה - השלום.
הנפש באופן טבעי נמשכת לתכלית ולא לאמצעים שמביאים אותה. דבר זה נגרם גם בגלל כוח הדמיון המתעתע, שחושב שאפשר להגיע לתכלית בלי האמצעים. התגלות החלק המעשי בתורה, האמצעי ביחס לתכלית, נעשתה דווקא על ידי נבואת משה רבנו המבוררת והמושכלת.
וגדולתו של משה רבנו הייתה מכוח עצמו ולא מכוח הסכמת הציבור. הוא נקרא "מחוקק", כיוון ששערך פעולתו ניכר באופן מיידי בלי צורך במעבר הדורות. עבור שאר הדורות, פעולתו של משה רבנו מתפשטת בהעלם, בלי רושם גלוי, בדומה להשפעת השבת על ששת ימי המעשה.
למשה רבנו תכלית נשגבה מצד עצמו גם בלי קשר לדרגתם של ישראל. אולם מכוח אהבתו אליהם, צירף את שלמותו למעלתם - מה שגרם להשפלת ערכו העצמי. מצד מעלתו העצמית היה ראוי לחיות יותר שנים ולהיכנס לארץ, אך צירופו לישראל גרם למותו במדבר טרם כניסתו לארץ.
ובין המנהיג לבין העם חייבת להיות נקודת חיבור, ולכן משה רבנו ירד מגדולתו כדי שיוכל להנהיג את העם גם במצבו השפל.
ובחטא העגל חשב משה רבנו שבנפילת ישראל כבר אין לו אפשרות להתפלל עליהם, כיוון שכל גדולתו הייתה רק עבורם ולא מצד עצמו. הודיעו ה' שאף על פי שהוא איבד את מעלתו מצד ייחוסו אל העם, הוא לא איבד אותה מצד עצמו - ולכן עליו להמשיך ולהתאמץ בתפילה.
משה רבנו שמע בנבואתו את דבר ה' בצורה זכה, בלי שום מגבלה אנושית מצידו. ולדבר זה זכה מכוח מידת הענווה שלו.
ההשגה הנבואית של כל הנביאים מחוברת לעצמיותם הפרטית. נבואת משה, לעומתם, עומדת מחוץ למציאותו. ואמנם, כיוון שפרטיותו של משה רבנו עליונה היא עד מאוד, ראויה נבואתו להיכלל גם היא כמהשגה שמחוברת לעצמיותו. הודות לשתי צורות ההשגה האלה - המחוברת לעצמיות והמנותקת ממנה - הייתה מסירת התורה מושלמת מכל צדדיה, תורת ה' שהיא תורת משה.
ונבואת משה רבנו היא אור שמשפיע בלי הפסק, בדומה להופעת השכל הטבעי. נבואות שאר הנביאים מופיעות לסירוגין. חיבור נבואת משה ואור השכל הטבעי, ושילובם בהופעות זמניות כדוגמת הנבואה, רוח הקודש, השירה, מסירות הנפש והעלייה העליונה ונועם המתלהב - משכללים את התורה ומסגננים את החיים.
ובישראל לא קם עוד נביא כמשה, אך הפרטים נחלקו: עבודת הכללים נמסרה לנביאים, ועבודת הפרטים לחכמים. מדרגת החכמה גבוהה מהנבואה, הודות להרחבת התורה ולפיתוחה שהצליחו החכמים לבער את העבודה זרה. באחרית הימים תפציע שוב הנבואה ותכיר את חשיבות פעולת החכמה - ותשוב נשמתו של משה ותופיע בעולם.
הכאת הסלע הייתה לטובת הכלל, ללמדנו שהשלמות יוצאת אל הפועל בכוח ההתגברות. אמנם בהתגברות זו מעורבת גם עצמיות פרטית שאינה תואמת את הנהגת הכלל, והיה על משה להפסיק את השפעתו ולהעביר את ההנהגה ליהושע.
ושבירת הלוחות בידי משה מקורה ב"קדושה מחרבת" - הריסה לשם בניין קומה חדשה, עליונה יותר.
ומשה רבנו מצד עצמו אין לו שייכות לכעס, מכיוון שבהשגתו העליונה הוא רואה איך הכול משמש לתכלית הרצויה. דעה רחבה זו מולידה סבלנות מוחלטת כלפי המציאות. אמנם בבריאה מתמעט האור וננעץ העלם, ויש כבר שייכות לכעס - ונבצר ממשה רבנו להיכנס לארץ, כדי שלא תושפע האומה מן ההקפדה שהופיעה בקרבו, ולא ייוולדו מלחמות.
נשמת משה היא נשמת משיח. ניצוץ ממנה מחיה כל יחיד מישראל ומתפשט בכל דור ובכל יחיד. כאשר היחיד מגלה את אהבתו ואת נטיית ליבו לאומה עם התקווה לישועתה, מתגלה בו נשמת משיח-משה.
ו"זיהרא דאדם הראשון" היא מדרגה שבה היו מחוברים בנשמה אחת אורו של משה - הכולל את נשמות ישראל מצד התורה - ואורו של משיח, הכולל את נשמות ישראל מצד עצמן. חיבור זה נתפצל בחטא אדם הראשון. גילוי התורה שמקורו בנשמת משה צריך בושה, ואילו נשמת המשיח מאירה גם בתוך החוצפה.
הלילה החמישי
חסדו של אברהם כולל את כל באי עולם. חסדו של אהרן מרוכז בישראל. איכות חסדו של אהרן גורמת לריבוי הכמות בחסדו של אברהם, ובנוסף משפיע עליו גם מבחינה איכותית. כלומר הצמצום דווקא הוא שמרחיב.
וקדושת הכהונה וסגולת הטהרה מתפשטות מאהרן הכהן אל זרעו. מרחק הדורות אינו פוגם במקוריות שלהן.
זה אולי הרעיון המעשי ביותר בכל הפרק. יש שעות שבהן איש ישראל עובד את ה' מצד טבעו הטוב - והשעות האלה שקולות כנגד כל ימי חייו.
אמנם כשזמן זה חולף, צריך המנהיג לעורר ולחזק את קיום התורה מצד היופי והטוב המורגשים שלה. ולשם כך הוא צריך להיות מעורב עם הציבור וקשור אליו, לשוחח עימם על הנהגתם, ולחזק את רוחם על הדברים הטובים שעשו - ולהורות להם את נועם התורה כדי שיתחזקו בעשיית הטוב.
באותן שעות מיוחדות למדו ישראל תורה מפי משה. לעומתו, אהרן, אוהב השלום ורודפו, היה מצוי תדיר בין הבריות לשם חיזוק לאחר חלוף אותן שעות מיוחדות.
ומידת אהרן - להאהיב את המוסר, את היראה ואת דרך ה' גם לרחוקים.
ההבלגה על ההיגיון והמתקת מרורות האבל מתאפשרות לכל איש מישראל, כפי שקרבת ה' מעודדת ומשמחת אותו. הודות לתכונת הכהן הגדול, המתעלה מעל כל צער ואבל. אהרן - כהן גדול לאל עליון, שמהווה מקור לתחיית רוח ונפש, אומץ לב וגבורת חיל.
ובני אהרן, כממשיכי פעולת החסד שלו בעולם, מסוגלים להוציא את האור הגנוז באותם כוחות הנראים כהרסניים. הדבר מתבטא בפעולת זריקת הדם מסביב למזבח.
ויראת החטא - סגולתם של ישראל - הונחה מראש באהרן הכהן.
התורה מכינה את התשתית לתכלית השלימה - ייעודו של משה. ויש צורך, כמובן, להתעסק גם בתכלית בעצמה, ולכך נועד אהרן רודף השלום - התכלית, והוא האושר הכללי והפרטי.
עניינו של משה הוא העמדת החזון של האומה הישראלית - ממלכת כוהנים וגוי קדוש עבור העולם כולו. חזון זה יוכל להתממש רק לאחר שיתמלאו התכנים הן של מרים - כינון המשפחה - והן של אהרן, כינון האומה בדרכי שלום המתאימים לחייה ולתכונתה. ושניהם נספגו בעזרתו של משה.
הלילה השישי
כל חכמה, מצד הסגנון החיצוני המיוחד לה, דוחקת את חברתה, ולכן המון העם צריכים להישמר שלא לצאת מעניין לעניין. אבל הצדיקים, שחודרים לעומק העצמי של החכמה, תופסים בצורה אחדותית את כל הידיעות שבעולם: הפנימיות והחיצוניות, הקודש והחול, הטהור והטמא, הקרוב והרחוק.
והאות ה"א שנוספה לשמו של יוסף - "יהוסף" - מציינת את העולם הזה ואת כל מה שיש בו. וזה הקשר לצדקתו: הוא עומד מעל הסגנון החיצוני ורואה את הכול בצורה אחדותית.
ומצד יוסף לא היה צורך לבטל את יצר עבודה זרה. העולם כולו צריך להתעלות לשלמות בכל כוחות החיים, ויצר עבודה זרה יתעלה גם הוא להיות סיוע להגדלת שלהבת הקדושה.
הטבע לא פעל מאומה על יוסף - שכלו רצה רק לעבוד את ה'. ירידתו למצרים הייתה כדי להתעלות ולעבוד את ה' בדרך הטבע, ולעמוד בניסיונות שהשכל לא יכול להתגבר עליהם מצד עצמם, אלא אם כן יראת ה' ועשיית רצונו כבדה עליו. ובמדרגה גבוהה זו, שאין צורך בנס כבסיס, הברכה השמיימית שורה גם בדרכי הטבע.
אדם שמתגבר ומחזק את נפשו שלא להתפעל מזולתו, הוא האדם שאין עין הרע שולטת בו - כלומר הוא לא יספוג את כוח השלילי של זולתו. היכולת לא להתפעל מהזולת שני מקורות לה: התרוממות הנפש מחמת ידיעת גודל ערכה ויכולתה להגיע אל השלמות, וההתבוננות אל שלמות פנימית שעולה על שאר הנפשות ואין לה שום יחס אליהן.
ויוסף הנחיל את שני העניינים האלה לזרעו, והם משתגברים על הבהמיות באמצעות הגברת כוח נפשו הפנימית.
והנפש הנחלשת כשאינה מכירה את ערכה העצמי כראוי, יכולה להיות מושפעת לרעה מדברים חיצוניים בשכל, במידות ובמעשים. הכוח המעשי של האדם וכוחו השכלי קשורים זה בזה, ובהבנת הקשר ביניהם ימצא האדם את אושרו האמיתי ומנוחת נפשו.
יוסף היה בעל נפש פנימית חזקה, ובעל יופי וגבורה. בהתגברותו על הניסיון הנחיל את תכונותיו לכל אחד ואחד מישראל, הקשורים בו הן מצידם הכללי - שנקראים על שמו - והן מצידם הפרטי, מחמת עירבוב השבטים והמשפחות.
בכתונת הפסים של יוסף נכללו הפשט והסוד. הפשט תואם למדרגת הגוף השפל, והסוד - לנשמתו האצילית של האדם. והמתווכים בין הגוף לנשמה הם הרמז והדרש. חיבור כל המדרגות משלים את הפרד"ס כולו.
יוסף הכניע את יצר התאווה, ולאור זאת גם ישראל - שקרואים על שמו והוא שורש להם - יכולים להתגבר על יצרם. כוחו לשבור את יצרו נבע מכוח לימודו שבעים לשונות, שכוללות את כל חכמתו ואת חכמת נפש האדם. ידיעת הלשונות מבינה גם מבין כל הדעות איך כל הדעות הן ענפים למעשה התורה - והדעות הכוזבות, שמטעות את האדם, הן נמנע ממכשול.
ושיטתו של יוסף היא השענת כוח התורה בכוח השכלי מעלתו למעלה מהנבואה. באמצעות כוח התורה יתחברו כלל הדורות, וישראל יוכלו למלא את תפקידם - להאיר עיני כל באי עולם.
עניינו של משיח בן יוסף הוא לשכלל את הכוח החומרי באומה, ובעניין זה פעולתו בישראל שווה לשכלולם החומרי של אומות העולם. שורש משיח זה נעוץ כבר ביוסף הצדיק המשביר, שאותו שלח אלוקים לפליטה גדולה להחיות עם רב. יוסף חי בין האומות והיה בקיא בשבעים לשון, וחייו מסמלים את השוויון בין ישראל לעמים.
ומשיח בן יוסף עניינו ההתייחדות הלאומית. אמנם לעתיד לבוא יעבור העולם מלאומיות לכלליות, והתכלית תהיה לאחד את כל באי העולם לקריאה בשם ה' - וזהו כבר עניינו של משיח בן דוד.
הלילה השביעי - הושענא רבה
דוד השתדל בתפילתו לרומם את עולמו המעשי בהתאמה לרגש, שלא יהיה הרגש גבוה ומרוחק מהנהגת החיים המעשיים. ודוד, נעים זמירות ישראל - רגש - נקרא "הגבר הוקם על", כלומר יש קיום לעלייתו הרגשית, כיוון שהשתדל לרומם את חייו המעשיים אל עבר רגשות קודש אלו.
שלמות האדם היא הכוח השכלי והכוח הרגשי. שני הכוחות האלה התקבצו בדוד המלך, והתבוננות בחכמה רבה על כל מעשי ה' ורגש נעלה הנולד מכך.
ושירתו של דוד המלך לא נבעה מרגש פשוט ושטחי, אלא מכוח עיון בדברים שנצרכת להם חכמה רבה להכרת הפלא שבהם. עיון זה מביא את האדם להכיר את הוד נפשו ואת רוממות ה'.
ברית כרותה היא למלכות בית דוד. וכשלא היה הזמן מוכשר להופעת מלכותו, הכין ה' הגנה זמנית בדמות השלטון החשמונאי, שאף שאיננו תואם את הדרך הנצחית של עם ישראל.
מלכות בית דוד מחוברת לאורה של תורה, וכשיוכשר לכך הזמן - הדעות, המידות והכוחות הלאומיים יינבעו רק מהתורה, תאיר מלכות בית דוד לנצח ולא תכבה נרה.
וקיומם של המעשים הטובים מותנה בשכל ובתורה. מלכותו של דוד בנויה לשם רוממות השכל והתורה, ולכן יש לה קיום. מלכות שאול, שעיקרה טהרת הגוף והמעשה, אין לה קיום.
ותכליתו של דוד המלך בחיזוק המדיני הייתה שלמות צורתן הרוחנית של ישראל בדעת ה' וביראתו.
כאן נמצא ההבדל הגדול בין שאול לדוד, והוא הבדל שנוגע לכל אחד מאיתנו.
שאול נלחם במתנגדיו הרוחניים בהתאותו את הצדדים הרעים שלהם, כדי שילך העם אחריו ולא אחריהם. הוא לא גילה את המסכת בשלמותה ולא העלה את הכוח המתנגד. אמנם כיוון שהכוח המתנגד סבור שיש בקרבו צד טוב, גם אם קטן, שלא מקבל ביטוי - הוא ממשיך להתנגד.
דוד, לעומתו, גילה את כל ההשקפות הכלליות, ולאורן מצא גם במתנגדים הרוחניים את הגרעין הטוב הגנוז בהם. וכאשר המתנגדים הרוחניים רואים את ההשקפה הכללית של הצדיקים, הם מתקרבים אליה.
ויש אנשים גדולים ועדיני נפש שקשורים בטוב המוחלט, וסולדים מכל דבר שאינו טוב ואינו מוסרי ביותר. הם אינם מכירים בערך הכחדת הרשעות והפיכתה לברכה ולקדושה. אנשים אלה, מבטם ממוקד בהווה, והם אינם שואפים לתקן את העיוותים שנוצרו מכוח הבחירה במהלך הדורות. על אנשים אלה נמנו שאול ופילגשו, ומלכותם הייתה רק לפי שעה.
אמנם אנשים גדולים וכלליים יותר, צופים בסקירה אחת על כל הדורות, ומכירים בתפקידו של הרוע במציאות ובערך הכחדתו. מלכות בית דוד צופה למרחוק ופונה אל המקומות הנפולים של המציאות, מתקנת את העיוותים ומאירה את המחשכים.
וכשם שבבריאה צריכים כל הכוחות להופיע בשלמות, כך במלכות בית דוד, המשולה לבריאה, צריך שלא ייחסר לה שום כוח - גם מהכוחות הרעים. וכאשר הכוחות הרעים נצרפים ונהפכים לטובה, והקשר שלהם להנהגה הכללית מובן, רואה האדם את הטוב במציאות במעלה עליונה יותר.
דוד כלל את כל צורכי האומה בהמשך הדורות. הוא כיוון באומה את הלב, את הרגש ואת רוח הקודש הכללית ששורה על ישראל, ואילו שלמה כיוון בה את חכמת ישראל - החכמה הכללית.
לבו של דוד היה שלם, קדוש וטהור. הרע הרגשי, מטרתו של שהאדם יחשוף בקרבו כוחות להתגבר עליו ולהשתמש בו לדברים חיוביים-מעשיים במידת הצורך. בניגוד לדוד, נצרך שלמה להוציא את כל אורם של ישראל ואת כל חכמת הגויים אל הפועל כדי לגלות בחכמתו את אפסיותם ולצרף את סיגיהם.
ועל ידי דוד המלך הותרו עמונית ומואבית לבוא בקהל ה'. היתר זה התאפשר מכוח נשמתו שהתגלה בה אורו של משיח - הודות להעלאת העמונית והמואבית, והעולם כולו מתמתק.
דוד הוא הנפש הכללית של האומה בצורתה השלמה. הילול עם ישראל את ה' עולה דווקא מזמירי דוד - תהילים - ולא מכוח הרגשתו היחיד העצמית.
ועבודתו של דוד מחולקת לעבודה פרטית וכללית. עבודתו הפרטית, בחצי הראשון של הלילה, קיימת על ידי לימוד התורה, שכוחות הגוף משפיעים עליה ויכולים להביא לה הפסק. עבודתו למען הכלל, בחצי השני של הלילה, נעשתה על ידי שירות ותשבחות - ולה כבר כוחות הגוף לא מפריעים, ואין לה הפסק.
ועבודתו של דוד הייתה עבודת הכלל, ובכל זאת כוחו הפרטי לא התבטל בערך הכלל, אלא גם פרטיותו קיבלה ערך נצחי.
ודוד המלך לא ידע אם יהיה לו חלק באושר הכללי העתידי, ומכל מקום זה לא מנע את אושרו על הישועה הכללית העתידית לכלל העולם.
ומי שהוא אדם כללי ומסור לעניינים רבים, אל לו לעכב את שאיפותיו ואת פעולותיו משום שלא תיקן עדיין את כל מעשיו ואורחותיו. דוד לא נמנע מענייני הכלל גם טרם שובו בתשובה עליונה.
מהותו ועצמיותו של דוד אינן משתנות, הן נצחיות. אור המשיחיות, נשמתו של משיח, התמצית העצמית של האומה הישראלית - נמצאת בכל דור, גם ברשעים.
והתעמקות קבועה ברזי תורה, בכוחה להחזיר את העצמיות הפנימית של הנפש ושל העולם שנפגמה. פגם הברית נתקן והגאולה מתהווה באמצעות החזרה לעצמיות, כאשר הרצון הנסתר מתעורר ומופיע בכנסת ישראל. העצמיות המתוקנת היא הופעת דוד ורוחו של משיח שחי לעולם.
והאיחוד המתוקן בין פושעי ישראל לבין הרוח המתוקנת של יראי ה' מתאפשר על ידי הצדיקים העליונים, "מארי דנשמתא". הם עשו זאת בכוחו של דוד - אורו של משיח.
לשיעור על ארבעת המינים - ושבעת החלקים שכנגד שבעת האושפיזין.
להושענא רבה - הלילה של דוד המלך.
לשיעור זמן שמחתנו - למה דווקא סוכות הוא חג השמחה.
השיעור הזה מבוסס על סיכום הספר "אושפיזי הראי"ה - שבעת האושפיזין במשנת הראי"ה קוק", מאת הרב דביר אטר. הדברים נערכו ותומצתו, והמעוניין בעומק הדברים ובמקורותיהם מוזמן לספר עצמו.
אין תשלום, אין הרשמה ואין חסימות. מי שרוצה להחזיק את העבודה הזאת, מוזמן לקחת חלק.
לתרומה