הפסיקות והמנהגים שמובאים כאן נלקחו מפוסקים שונים ומקהילות שונות, וייתכנו הבדלים ביניהם. מי שמסתפק בדבר מעשי, יעשה שאלת רב, וילך אחר מנהג קהילתו.
הושענא רבה, "הושענא הגדול", הוא היום השביעי של סוכות והיום השישי של חול המועד, כ"א בתשרי. האושפיז של הערב הוא דוד המלך.
השם עצמו מופיע לראשונה בתקופת הגאונים, בסידור רב עמרם גאון, והטעם המקובל הוא שביום הזה אומרים פיוטי הושענות רבים יותר משאר ימי החג.
ויש לשם עוד שני רמזים. האחד: זה היום העשרים ושישה מאז בריאת העולם, כמניין שם הוי"ה, שנקרא "שם רבה". והשני: זה היום ה-נ"א מראש חודש אלול, מהימים שניתנו לישראל בחסד לעשות בהם תשובה המתקבלת ברצון. ועל שם כך מבקשים "הושע-נא" - שיושיע ה' את היום ה-נ"א הזה, שהוא היום הגדול, האחרון והחותם.
בראש השנה וביום הכיפורים כל באי עולם נידונים, כל אחד לעצמו. ובחג הסוכות העולם כולו נידון על המים - כמה גשמים ירדו - ועל ברכת הפירות והתבואות. והיום השביעי של החג הוא יום החיתום האחרון של הדין הזה.
ומכיוון שחיי האדם תלויים במים, דומה הושענא רבה במקצת ליום כיפור, ולכן מרבים בו בתפילה ובתשובה.
ואצל יהודי אשכנז נהוג לברך איש את רעהו בברכת "פתקא טבא", ביידיש "א גוט קוויטל", שפירושה "פתק טוב" - לפי שביום זה הקדוש ברוך הוא כביכול מוסר ביד השליחים את הפתקים עם גזר הדין, שעוד ניתן לשנותו לטובה עד החתימה.
בזמן שבית המקדש היה קיים, העמידו לצד המזבח בעזרה ערבה בגובה אחת עשרה אמות, והכוהנים היו מקיפים את המזבח בכל יום מימי הסוכות. ובהושענא רבה היו מקיפים שבע פעמים.
"מצוות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא, יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים: אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא. ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים."
זקיפת הערבה הייתה דוחה את השבת במקדש רק ביום השביעי של סוכות. וכזכר למנהגי היום מתקופת המקדש, נהוג גם היום להקיף שבע פעמים את בימת בית הכנסת עם ארבעת המינים, תוך כדי אמירת ההושענות.
בגמרא נחלקו אם זקיפת הערבות במקדש היא הלכה למשה מסיני, או שלדעת אבא שאול אפשר ללמוד אותה מהמילים "ערבי נחל" - שתי ערבות, אחת למקדש ואחת ללולב. ונטילת הערבה מחוץ למקדש היא תקנת נביאים, מתקופת בית שני.
ומכיוון שהמצווה אינה מוזכרת בתורה, היו חילוקי דעות בקשר לקיומה: הצדוקים ומאוחר יותר הבייתוסים התנגדו לדחיית השבת. ומניעת חילול השבת גרמה לארגון מחדש של לוח השנה העברי, כך שהושענא רבה לעולם לא יחול בשבת.
לוקחים חמש ערבות אגודות, וחובטים אותן בקרקע חמש פעמים.
זה מנהג נביאים. יש הסוברים שיש להקפיד לחבוט בקרקע שאינה מרוצפת, ויש שאין מקפידים על כך.
וההקפדה על המספר חמש - חמש ערבות וחמש חבטות - היא מאוחרת ולפי הקבלה, ויש שאין מקפידים עליה.
מנהג אשכנז: אחרי הפיוט "תענה אמונים, שופכים לב כמים, והושיעה נא" מניחים את ארבעת המינים ולוקחים חמש ערבות אגודות. ממשיכים לומר כמה פיוטי תפילה על הגשם, ובסיום חובטים חמש פעמים.
מנהג ספרד: חובטים בערבה רק אחרי סיום אמירת כל פיוטי ההושענות, ויש נוהגים מיד אחרי תפילת מוסף. ובכמה קהילות ספרדיות אומרים אחרי חבטת הערבה את תפילת "נשמת כל חי".
בליל הושענא רבה נוהגים רבים להישאר ערים כל הלילה ולהקדיש אותו ללימוד תורה - מתוך סידורי "תיקון ליל הושענא רבה", או בלימוד לפי בחירה אישית.
מקובל לקרוא בספר דברים, ולאחריו לומר תהילים - מפני שכתיבת ספר תהילים מיוחסת לדוד המלך, והוא גם האושפיז של הלילה הזה.
התרת אגד הלולב: בששת הימים הראשונים של החג נוהגים לאגוד יחד את הלולב, ההדסים והערבות, ואף את הלולב אוגדים בפני עצמו. ביום הושענא רבה יש נוהגים להתיר את אגד הלולב.
פרידה מן הסוכה: לקראת צאת החג נפרדים מן הסוכה בסעודה קלה. בסידורים מופיע נוסח מיוחד לאמירה בשעת היציאה מן הסוכה.
הקפת הר הזיתים: בזמן הגאונים היו שעולים בכל שנה מבבל לירושלים ומקיפים את הר הזיתים שבע פעמים בהושענא רבה.
ולמי שלא הספיק: מי שלא עשה פדיון כפרות בכל עשרת ימי התשובה, עדיין יכול להשלים את הפדיון בהושענא רבה.
נוהגים להקיף את הבימה שבע פעמים ולומר את ההושענות המיוחדות ליום. התפילה מורחבת יותר מתפילת חול המועד הרגילה, וכוללת הוספות בזיקה לתפילות שבתות וימים טובים, ובעיקר בזיקה לתפילות הימים הנוראים.
בקהילות אשכנז נהוג ששליח הציבור לובש קיטל, אומרים את פסוקי דזמרא כמו בשבתות ובחגים בניגון של ימים נוראים, אומרים מזמור ק"ל אחרי ברכת ישתבח, ובעת פתיחת ארון הקודש אומרים את פסוקי י"ג מידות הרחמים, ואומרים קדושה מורחבת בתפילת מוסף. לא כל המנהגים האלה התקבלו בכל קהילות אשכנז.
בקהילות ספרד מוסיפים "ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים" לפני אמירת "ה' מלך" של פסוקי דזמרא, כמו בימים נוראים, אך אין מרחיבים את פסוקי דזמרא. יש אומרים מזמור ק"ל אחרי ישתבח, ויש נוהגים לומר גם "נשמת כל חי" לפני כן. בהושענות אומרים קטעי סליחות, ובסיומן יש נוהגים לומר קדיש "תענו ותעתרו", ויש אף שתוקעים בשופר.
מנהג עתיק ושנוי במחלוקת. מי שנוהג בו יוצא אחרי חצות הלילה למקום המואר באור הירח בלבד, מסיר את מלבושיו ומביט בצל שמטיל גופו. מראה הצל נחשב מעין סימן לגורלו של האדם באותה שנה, ולכן מקפידים להביט בצל כל איבר.
יש לו עדויות אצל מקובלים ראשונים - רבי מנחם מריקנאטי, רבי אלעזר מוורמס בעל ה"רוקח", וברמב"ן על הפסוק "סר צילם מעליהם". וכתב רבי אהרן מלוניל: "ונהגו ביום השביעי שהוא יום ערבה, הרבה בני אדם לקום קודם היום ומסתכלים אם יראו צל ראשם באור הלבנה".
ורבים מהראשונים שהזכירו את המנהג, הוסיפו הסתייגות בצידו.
הרמ"א כתב בהגהותיו על השולחן ערוך, סימן תרס"ד:
"כתבו הראשונים ז"ל שיש סימן בצל הלבנה בליל הושענא רבה מה שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה. ויש מי שכתב שאין לדקדק בזה כדי שלא ליתרע מזליה, גם כי רבים אינם מבינים העניין על בוריו. ויותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות."
והאבודרהם מסיים את דבריו על המנהג: "מכאן אני אומר שאין ראוי לנהוג מנהג זה".
ובעל ערוך השולחן מוסיף:
"ובאמת חלילה לעמנו בני ישראל להביט על עניינים כאלו, וברגע אחד כששב בתשובה נתהפך מרע לטוב. ואין לנו רק לישא עינינו אל אבינו שבשמיים."
וזה בדיוק העניין. יום שכולו חיתום הדין יכול להפוך בקלות ליום של פחד ובדיקת סימנים. וההוראה של גדולי ישראל הפוכה: לא לחקור מה נגזר, אלא לשאת עיניים למעלה ולבקש. מה שנחתם אפשר לשנות ברגע אחד של תשובה, וזו כל הנקודה של היום.
בספרות הקבלה מובאת התייחסות להושענא רבה כיום המסוגל להגן על ישראל ולהצילם מאויביהם. והוא גם היום שבו, על פי המסורת, עתידה להיות מלחמת גוג ומגוג.
ואחת מנבואותיו של חגי הנביא נאמרה לו "בשביעי בעשרים ואחד לחודש" - כלומר בכ"א בתשרי, הוא יום הושענא רבה. וייתכן שיש לכך קשר למסורת שבתלמוד, שמנהג חיבוט הערבות ביום זה הוא "מנהג נביאים" או "יסוד נביאים" - ולפי רש"י, הכוונה לחגי, זכריה ומלאכי.
למחרת הושענא רבה, בכ"ב בתשרי, חל שמיני עצרת, והוא יום טוב בפני עצמו ולא המשך של סוכות. בארץ ישראל שמיני עצרת ושמחת תורה הם יום אחד.
ביום הזה אין נוטלים לולב, מתחילים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" בתפילת מוסף, ומסיימים את קריאת התורה ומתחילים אותה מחדש - ומכאן השמחה.
וזו הנקודה שבה נסגר המעגל של תשרי כולו: המלכנו את ה' בראש השנה, התנקינו ביום כיפור, נכנסנו תחת צל האמונה בסוכה, וכעת אנחנו יכולים לקבל את התורה בשמחה ולהתחיל אותה מחדש.
לשיעור על שבעת האושפיזין - ודוד המלך, האושפיז של הושענא רבה.
לשיעור זמן שמחתנו - למה דווקא סוכות הוא חג השמחה.
לשאלות ותשובות - השאלות המעשיות שחוזרות בכל שנה.
המקורות המרכזיים לשיעור זה: משנה ותלמוד מסכת סוכה, סידור רב עמרם גאון, שולחן ערוך אורח חיים סימן תרס"ד עם הגהות הרמ"א, ספר אבודרהם, וערוך השולחן.
אין תשלום, אין הרשמה ואין חסימות. מי שרוצה להחזיק את העבודה הזאת, מוזמן לקחת חלק.
לתרומה