זוגיות וכעס

הילד העצבני שלא ניתן להכעיסו

תרגיל ראשון. בוחרים את הילד הכי רגוע בכיתה ונותנים לו משימה בזמן קצוב מאוד. בשקט מבקשים מילד אחר לנסות להרגיז אותו. בדרך כלל לא לוקח זמן רב עד שהילד המרגיז מצליח להוציא את הילד הרגוע משלוותו.

תרגיל שני. בוחרים ילד עצבני באופיו. הפעם מגלים לו מראש שהילד השני עומד להיכנס, ושכל תפקידו הוא לנסות להרגיז אותו. הילד המרגיז אינו יודע שהסוד שלו גלוי. והפעם ניסיונות ההרגזה שלו דווקא מצחיקים את הילד ה"עצבני". אחרי כמה דקות מתחילים לראות את סימני העצבנות דווקא אצל הילד המרגיז.

מה ההבדל בין שני המצבים? רק אחד: במצב השני הילד ידע שעומדים להרגיז אותו. עצם הידיעה גרמה לו לקבל את ניסיונות ההרגזה בצחוק ובשלוות נפש.

חברת הסלולר, ביטוח לאומי והארנונה

באחד הימים התברר לי שחברת הטלפון הסלולרי גבתה מכרטיס האשראי שלי סכום גבוה בהרבה ממה שהייתי חייב. צלצלתי אליהם, ואחרי דקות של לחיצות על מקשים הגעתי לנציג - שהעביר אותי לנציג הבא, ואחרי המתנה ארוכה ביקש ממני הנציג שאסביר לו שוב את הבעיה. בסיום השיחה הוא אמר שהוא מעביר אותי לגורם המתאים, וניתק את הקו.

צלצלתי שוב, וכצפוי התהליך חזר על עצמו, עד שלבסוף הנציג המתאים אמר לי שהנושא יטופל. בחודש שלאחר מכן הדבר חזר על עצמו. הפעם כעסתי מאוד, וזאת הייתה הטעות שלי. היצר גילה את נקודת החולשה שלי והחל לתקוף.

באותו חודש קיבלתי מביטוח לאומי מכתב בנוגע לחוב ישן שהצטבר. וקיבלתי מעיריית פתח תקווה מכתב על חוב בארנונה בדירה שמעולם לא הייתה שלי. כל זאת בנוסף לחברת הסלולר, שגבתה ממני שוב סכום גבוה מדי.

לצערי, בתחילה לא ראיתי את הקשר בין המקרים, ובכל פעם כעסתי מאוד. עד שפניתי כהרגלי לבורא העולם וביקשתי את עזרתו. בכל פנייה כזאת חובה לעשות מיד את הצעד הראשון בעצמך, כדי להראות שאתה גם מתאמץ - אז ישבתי וניתחתי את המקרים, ובסייעתא דשמיא ראיתי את הקשר. בפעם הבאה שרציתי לכעוס החלטתי להתגבר. הייתי אז באמצע יום העבודה, סגרתי את הטלפון, ועד שעות הערב למדתי תורה.

יום לאחר מכן התחלתי לקבל טלפונים מהחברות האלה בזה אחר זה, וכולם הודיעו שצדקתי והכל חזר למקומו בשלום. התברר שלא רק שלא היה לי חוב בביטוח לאומי - אלא שהם היו חייבים לי כסף.

מי יצלצל לבקש סליחה?

דוד ודני הם שני שותפים בעסק מצליח. בדרך כלל חיו בשלום, ורק מפעם לפעם היו ביניהם תקריות קלות. יום אחד התפרצה ביניהם מריבה גדולה מהרגיל, והם הפסיקו לחלוטין לדבר. הנשים שלהם היו רגילות למריבות הקטנות ולכן לא התרגשו, ורק אחרי שה"ברוגז" נמשך מעל יום-יומיים הן הבינו שהפעם זה שונה.

כל מאמצי התיווך לא עזרו. כל אחד מהם התעקש שדווקא השני יפנה אליו בתחילה ויגיד שהוא רוצה להשלים. דוד אף הוסיף שבכל מחלוקת הוא תמיד זה שמבקש סליחה, והפעם הוא לא מוכן.

הימים חלפו והסכסוך נתן את אותותיו בעסק. לנשים נמאס מהמשחק הילדותי של הבעלים, והן פנו לרב. הרב ביקש שדוד ודני יתרמו סכום קטן לצדקה, ואחר כך בירך אותם שהנושא ייפתר במהרה. שניהם לא התנגדו לתת צדקה, כי שניהם היו כבר עייפים מהמצב - אך איש לא היה מוכן להיות הפונה הראשון.

ואז, דוד ישב בביתו בשעות הערב והחליט לשוחח בטלפון עם אמו. הוא חייג, ולפתע הוא שומע מבעד לאפרכסת קול מוכר ובלתי צפוי: "הלו!"

"דני?" שאל מופתע. "מה אתה עושה אצל אימא שלי?"

"אצל אימא שלך?" צעק דני. "אני יושב בבית ואתה צלצלת אלי."

"אני לא צלצלתי אליך. חייגתי לאימא שלי. הנה אני רואה את המספר שחייגתי על הצג," התעקש דוד.

כך נמשך הוויכוח, עד שדני אמר: "בסדר, בסדר. מה שתגיד. העיקר שאנחנו מדברים. סגרנו את הוויכוח?"

"בסדר," ענה דוד ונשם לרווחה. "אבל אתה צלצלת אלי."

"אם אתה רוצה לשקר לעצמך, זה מקובל עלי. אני צלצלתי אליך. העיקר שהשלמנו."

ואת פתרון התעלומה הביאה אשתו של דוד לרב, בצחוק גדול: "צלצלתי בטלפון הקווי ליוכבד כדי לחשוב איתה מה עושים עם שני העקשנים האלה. תוך כדי שאני ממתינה שהיא תענה, הנייד שלי מצלצל ועל הקו הייתה יוכבד. סגרתי את הקווי והמשכנו בנייד. ופתאום אני שומעת את בעלי בסלון מדבר עם דני, והם מתווכחים מי צלצל למי. הבנתי מיד מה קרה: תוך כדי שצלצלתי ליוכבד, בעלי הרים את הטלפון בחדר השני, לא הקשיב כלל לצליל החיוג, והתחיל לחייג לאמא שלו - בזמן שהטלפון כבר צלצל בבית של דני. לחיוג שלו לא הייתה שום משמעות. דני ענה, והם התחילו להתווכח מי חייג למי. מה רבו מעשיך ה'!"

והרב אמר: "אכן הבעלים שלכן הם יהודים יקרים, אנשי חסד. רואים שהקב"ה אוהב אותם - בשביל פתרון הסכסוך שלהם הוא יוצר מצב שישמח ויצחיק אחרים. זה אומר שהם לא מקפידים זה על זה בלבם. חבל שהם רק עם גאווה מיותרת."