אהבת חינם אינה רגש שמחכים לו. היא מה שקורה אחרי שמורידים משהו אחד מהדרך: את הביטחון שאנחנו יודעים מה קרה שם.
בעמוד הזה שלושה מקרים אמיתיים. בכל אחד מהם היה אדם שהיה משוכנע לחלוטין, והיו לו סיבות טובות, והוא טעה. שניים מהם סופרו לי אישית.
הכלל, וקודם כל הקושי שבו
"הפוסל - במומו פוסל". כלומר כל עוד אדם רואה חסרונות באחרים, הוא עצמו צריך תיקון באותם דברים ממש.
ואני רוצה להודות מיד שהכלל הזה קשה. לא פעם בחיינו אנחנו פוגשים אדם שעושה מעשים נפשעים ממש, ואם נביא אלף עדים כולם יגידו שהוא פושע. במצב כזה קשה מאוד להבין איך הפסילה שלנו נובעת מהמום שבנו ולא ממעשיו. אני לא מתכוון להעמיד פנים שזה פשוט.
אבל קחו דוגמה אחת קטנה מהבוקר, ותראו איך זה עובד בפועל:
אתה מארגן את הילדים בבוקר, ודווקא כשאתה ממהר מאוד, הילד קם בקושי, מתלבש באיטיות וכל דבר לוקח לו יותר זמן. במקום לכעוס עליו, נסה לחשוב רגע: מי אשם במצב הלחוץ הזה שבו אתה נמצא? אתה יודע היטב שאם היית קם מהמיטה עם צלצול השעון המעורר, ולא ישן עד הדקה שבה אתה על סף האיחור, לא היית בבעיה בכלל - אפילו אם הילד היה מעכב אותך עוד יותר.
ועכשיו נסה להיזכר: באיזה מקרים כעסת על הילד הכי הרבה בבוקר? האם יש קשר ישיר בין השעה שבה אתה עצמך התעוררת, לבין מידת הכעס שכעסת עליו?
והמשל שאומר את זה בחריפות
"ומה נדמו בזה אל אנשים עיוורים, הובאו אל בית מוכן להם בכל תועלותיהם, והושם כל דבר בו על מכונתו הטובה... ורופא חכם לרפאם בהם כדי שייטיב ראותם, והם התעלמו... ולא שמעו אל הרופא... והיו הולכים בבית בעניין רע מעיוורונם. וכל אשר הלכו בבית נכשלו בדברים המוכנים לתועלתם ונפלו על פניהם, והיה מהם מי שנפצע ומי שנשבר... והיו מתרעמים על בעל הבית והבונה אותו וגינו את מעשהו."
רבנו בחיי, "חובת הלבבות", פתיחת שער הבחינה
הרהיטים בבית הזה הונחו כולם לטובת הדיירים. הדיירים נחבלו בהם, והאשימו את מי שבנה את הבית. לא מפני שהם רעים - מפני שהם לא ראו.
והכלי: לדון לכף זכות
האופי האנושי מחפש תמיד את החסרונות באחרים, וזה אחד ממקורות הכוח של היצר הרע. מהתכונה הזאת נולדות מחלוקות, שנאה, קנאה, מריבות - ועד למלחמות ממש.
והעצה היא לדון כל אדם לכף זכות. כלומר כשאנחנו רואים אדם עושה מעשה שנראה לא טוב, לנסות לדמיין אילו תסריטים חיוביים יכולים להיות, שבגללם הוא עושה את המעשה הזה בלי שהוא חוטא בכלל. גם תסריטים שנראים רחוקים מהמציאות יכולים לקרות, ולכן יש סיכוי שהאדם שמולנו אינו חוטא כלל.
וזאת לא עצה של לטמון את הראש בחול. מובטח לנו שעל ידי שנדון את האחר לכף זכות, נגרום באמת למציאות להשתנות. והנה שלוש פעמים שזה קרה.
המספרה הכי יקרה בעיר
שושנה, אישה צעירה בשנות העשרים לחייה, פנתה לרב העיר ובפיה סיפור קורע לב על מצבה הכלכלי הקשה. אסתר, אשת חסד בעלת יכולת, החליטה לתרום לה סכום חודשי קבוע, דרך הרב ובעילום שם.
יום אחד פגשה אסתר את הרב ברחוב, ואמרה לו כשהיא מאוד נרגשת: "שושנה ממש הצליחה לסדר אותנו. היא סיפרה שאין לה מה לאכול, ואילו היום ראיתי אותה יוצאת מהמספרה הכי יקרה בעיר. אפילו אני לא מרשה לעצמי להיכנס למספרה הזאת. זאת הפעם האחרונה שאני מוכנה לתרום לה!"
הרים הרב את ראשו, והודה בקול לקב"ה על שהפגיש אותו עם אסתר ברחוב. אסתר המופתעת שאלה אותו למה הוא מודה.
והרב ענה: "שושנה נמצאת במצב נפשי מאוד קשה. יש אישה נוספת שעוזרת לה, והיא סיפרה לי שהיא חששה ששושנה עומדת לפגוע בעצמה. וכדי לעודד את רוחה, היא לקחה אותה למספרה הזאת ואמרה לבעל המספרה שייעשה לה את הטיפול היקר ביותר, שתיראה ממש כמו מלכה."
הגבאי שסולק מתפקידו
יהודה התמנה לגבאי בית הכנסת. אחרי מספר חודשים הוא שם לב שיותר ויותר מתפללים רומזים לו שיש בעיה בכספים שהם תורמים. "אנחנו לא מבינים מה קורה עם הכסף," אמרו.
יהודה בדק פעם אחר פעם את החשבונות ולא מצא שום טעות. כדי להסיר את החשדות הוא תרם סכום נכבד מכיסו לקופת בית הכנסת, והיתרה בחשבון הבנק טפחה פי שלושה מכפי שהייתה ביום שקיבל את התפקיד. אך הטענות נמשכו, ומתפללים נוספים המשיכו להזכיר לו את הדבר. הפחות עדינים שבהם דרשו ממנו בפה מלא להתפטר וללכת להתפלל במקום אחר.
יהודה הכין רשימה מפורטת של כל התרומות מיום כניסתו לתפקיד ותלה אותה על לוח המודעות. הוא אף פנה לכל המתפללים ואמר שאם מישהו מוצא חיסרון ברשימה - שיבוא אליו. איש לא פנה אליו. במקום זאת החלו פשוט לדרוש ממנו להתפטר, ולבסוף הוא סולק מתפקידו.
ורק כשנכנס הגבאי החדש, נפתרה התעלומה. יהודה אכן רשם את כל התרומות והפקיד אותן נאמנה בבנק, אלא שאת תפקיד עדכון כרטסות המתפללים הוא הטיל על דוד. ודוד היה שוכח לעיתים לעדכן בכרטסת שהכסף כבר הועבר על ידי התורם. כך הכסף נכנס לחשבון הבנק, אך בכרטסת של התורם התרומה לא נרשמה וחובו לא הופחת. בפעם הבאה שהתורם הגיע לשאול כמה הוא חייב, החוב שלו נשאר כאילו לא שילם. מכאן החשד.
ומהמקרה הזה יש לקח שני, מעשי, שאני חושב שהוא החשוב בעמוד הזה: אם אנחנו רואים משהו שנראה לנו לא תקין, חובה עלינו לספר זאת בשקט לאותו אדם, ולהסביר בפירוט את המקרה - ולא במשפטים כלליים.
מספיק היה שאחד מהמתפללים יספר ליהודה בצורה מפורטת מדוע הוא חושד, כדי שהחשד היה מוסר תוך שניות. בכך הוא גם היה מונע חטא מכל השאר, ומקבל את השכר של כולם. "אנחנו לא מבינים מה קורה עם הכסף" אינו גילוי עוול - הוא רק מאפשר לו להמשיך.
המנהל שישן בחנייה
הסיפור הבא הוא אחד המקרים שהשפיעו עלי מאוד. גדעון משמש כמנהל בכיר בחברת הייטק גדולה, ואני מכיר אותו כבר זמן רב. וכך הוא סיפר לי:
"אני עומד לספר לך משהו שלא סיפרתי כמעט לאף אחד. יום אחד ירדתי לחנייה של המפעל, וראיתי את אחד העובדים ישן ברכב. לאחר כמה ימים ראיתי שוב את אותו עובד במצב דומה. לא הבנתי איך מישהו יכול לעשות דבר כזה. האם עד כדי כך מוסר העבודה התדרדר?
באותה תקופה חברות ההייטק נהגו לחטוף זו מזו את המנהלים המוכשרים. גם אני קיבלתי פניות כל הזמן, ובדרך כלל דחיתי אותן, אך כשהציעו לי תפקיד של סמנכ"ל בכיר בחברה גדולה מאוד, הסכמתי לעבור. חתמנו חוזה, הודעתי על עזיבה במקום הישן, והתחלתי בעבודת חפיפה.
בימים שלאחר מכן קמתי בכל בוקר מתוך תחושת עייפות הולכת וגוברת. בתחילה חשבתי שזה מהתרגשות, אולם כשהמצב החמיר הלכתי לרופא. עשו לי סדרה של בדיקות ולא גילו דבר. לבסוף הגעתי לרופא מומחה שבישר לי את האבחנה.
בינתיים הגעתי למצב של תשישות כוחות. לא יכולתי לעשות פעולה הנמשכת יותר ממספר דקות. שלושה חודשים חלפו עלי במצב הזה, והנה הגיע מועד תחילת עבודתי במקום החדש. התלבטתי קשות אם לספר להם על מחלתי. לא הייתי בטוח שהם ישאירו אותי בתפקיד כשיבינו את משמעותה. מצד שני, לא הייתי מסוגל להישאר צלול לזמן רב - בטח לא בשעות העבודה הרבות הנדרשות ממנהל בכיר בחברה כה גדולה.
לבסוף החלטתי לא לספר, והתייצבתי במקום העבודה החדש. כל שעה הייתה כרוכה בסבל אדיר ובמאבק להישאר ערני. וכשהעייפות הכריעה אותי, ירדתי לחניון, הסעתי את הרכב מהחנייה השמורה למנהלים עד לפינה הרחוקה ביותר, יישרתי את מושב הנהג ותפסתי תנומה קלה. לא הייתי מסוגל להירדם מרוב לחץ, אך המנוחה עזרה לי.
עשיתי זאת יום-יום במשך מספר חודשים, כשאני משתדל שהעבודה לא תיפגע. קיבלתי משכורת גלובלית, כלומר קבועה ובלתי תלויה במספר השעות - ובכל זאת נשארתי הרבה שעות נוספות, עבדתי בשעות מטורפות, ונלחמתי בעייפות כדי להספיק את כל המוטל עלי. בינתיים הצלחתי לקבל טיפול, ובהדרגה חזרתי לעצמי. היום הסיפור הזה מאחורי.
ולמה סיפרתי לך את כל זה? לא כדי לצער אותך. אלא כדי לספר לך שבאותם רגעים שנמנמתי ברכב, ראו אותי לא פעם עובדים שהיו כפופים אלי. היה זה נס שאף אחד מהם לא דיבר. לא אשכח לעולם את מבטי הביקורת שלהם. ידעתי בדיוק מה מסתובב להם בראש, רציתי לצרוח ולהגיד להם: זה לא מה שאתם חושבים!
ובאותם רגעים הייתי נזכר שגם אני נהגתי כמותם. חשבתי על אותו עובד שראיתי מנמנם ברכב. האם גם הוא חש כל כך רע לנוכח מבטי הביקורת שלי? למדתי מכך לקח חשוב - לדון תמיד לכף זכות."
מה לומדים מכאן? לדון לכף זכות. גם כשהדמיון לא מסוגל למצוא תירוצים. גם כשמשוכנעים שהאדם פושע. לדון לכף זכות.
והמום שהתורה עצמה מודה בו
יש עוד מכשול, והוא עובד עלינו בלי שנרגיש: אנחנו שופטים אנשים לפי מידע שאינו רלוונטי בכלל - הבגדים שהם לובשים, מידת עושרם, איך הם מדברים.
"מנין לשניים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה, שאומרין לו: לבוש כמותו, או הלבישהו כמותך? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק."
שבועות לא, א
התורה מעידה כאן על עצמנו: אם אתה רואה אדם לבוש בבגדים מאוסים, בעל כורחך אתה נוטה לזלזל בו ואף לא להאמין לטענותיו. ולכן בדיון אצל דיינים חובה ששני בעלי הדין יהיו לבושים אותו דבר. אך כשאתה רואה אדם ברחוב, אין אפשרות להלביש אותו כמוך - ולכן חייבים לעשות זאת בדמיון.
וזו הסיבה שאסור לזלזל בשום אדם. הקדוש ברוך הוא חילק מחכמתו לכל אדם ואדם. כל יהודי מייצג אות בספר תורה, ובלעדיו הספר אינו שלם. לכל אחד יש חכמה בתחום אחר, ולכל אחד יש את הזמנים שבהם הוא היחיד שיוכל לטפל באותו מצב באותו הזמן והמקום. "אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" (אבות ד, ג).
ולמה זה לא עניין של נימוסים
אני רוצה לחזור לשורה שבה פתחתי, על התפילה בבוקר והתגובה בצהריים. הנה מה שהקב"ה עצמו אומר שהוא רוצה מאיתנו:
"בָּנַי, אֲהוּבַי! כלום חסרתי דבר שאבקש מכם? ומה אני מבקש מכם? אלא שתהיו אוהבים זה את זה ומכבדין זה לזה!"
תנא דבי אליהו רבה, סוף פרק כ"ח
מי שמתפלל בבוקר על אחדות ובצהריים כותב תגובה שמשפילה אדם, לא עשה שני דברים נפרדים. הוא ביקש בבוקר בקשה, ובצהריים ביטל אותה בידיים. ולא כי מישהו רשם לו נקודות - אלא כי אין דרך אחרת להבין את זה: ביקשנו אחדות, וקיבלנו רשות לבנות אותה בעצמנו.
וזה גם נותן את העצה המעשית ביותר שיש בכל העמוד הזה. לפני שאתה כותב תגובה או משיב, תעצור שתי שניות ותשאל: יש כאן תסריט שאני לא יודע? שלושת הסיפורים למעלה אומרים שהתשובה היא כן, בתדירות גבוהה בהרבה ממה שנוח לנו להודות.
מתוך הספרים "כוח האמונה" ו"לחיות תומר דבורה" לרב יעקב מאור. חזרה לכל הנושאים