תוכן תורני · חינוך ילדים
למה ילדים לומדים ממה שהם רואים ולא ממה שאומרים להם, ואיך זה עובד גם לטובה.
החינוך אינו מה שאנחנו אומרים לילד. הוא מה שהילד רואה שאנחנו עושים, ובעיקר - הוא מה שהילד שומע שאנחנו חושבים עליו.
בעמוד הזה שני כלים ממש מעשיים וסיפור אחד שאני לא מצליח לשכוח.
ילד משחק עם כוס זכוכית, היא מחליקה מידו ומתנפצת על הרצפה. ברגע הזה עולות על הלשון בדיוק המילים הלא נכונות: "שלומיאל!", "יש לך ידיים שמאליות!", "אין לך עיניים?", "למה אתה כזה חסר זהירות!".
בכל אחת מהאמירות האלה יש הדבקת תואר שלילי אל אופיו של הילד, ולא אל המעשה. ובמקרה כזה ירוצו כל מלאכי החבלה ויענו "אמן" על כל תואר כזה שההורה מדביק לילדו.
מה כן אומרים? מתמקדים במעשה ומרחיקים ממנו את האישיות של הילד: "כוס הזכוכית הזאת מאוד שבירה. להבא תיזהר שלא תיפול." אין באמירה הזאת שום תואר שנדבק לילד - יש בה קביעת עובדה על הכוס, והמלצה לילד שייזהר בדברים שבירים. הכוס נשברה, הילד לא נשבר.
וכאן בדיוק צריך להפוך את הכיוון. כשהילד עושה מעשה חיובי, דווקא כן מדביקים לו תכונה טובה, ולא מסתפקים בשבח למעשה.
אם הוא עזר לחבר להכין שיעורים, לא אומרים "זה היה נחמד". אומרים: "איזה לב טוב יש לך!", "איזה צדיק הבן שלי!", "כמה חסדים אתה אוהב לעשות!" - ומחבקים ומנשקים. בכל אמירה מסוג זה אנחנו מדביקים תכונה טובה אל האישיות שלו, והוא מתחיל להאמין בה.
זה הסיכום של שני הכללים יחד: להתמקד בפעולות ובתכונות החיוביות שלו ולהדגיש אותן פעם אחר פעם, ולא להתמקד בצדדים השליליים. וכשהוא עושה עבירה - להתייחס למעשה הרע ולא לקשור אותו לאישיותו של מי שעשה אותו.
מסופר על ה"חפץ חיים" שנכנס פעם לפונדק דרכים, והבחין שם ביהודי שהתנהג כגוי גמור.
בעל הפונדק ניסה לייעץ לו לא לדבר עם היהודי הזה בכלל. ה"חפץ חיים" פנה אליו בכל זאת ואמר לו: "איזה צדיק אתה!"
היהודי לא הבין איך אפשר לתת לו מחמאה כזאת. וה"חפץ חיים" הסביר: "למרות שהגויים לקחו אותך לצבא שלהם כשהיית קטן, למרות שהאכילו אותך שקצים, למרות שהרחיקו אותך מהמצוות ומהמשפחה שלך - אתה עדיין נשארת יהודי! אשריך ואשרי חלקך!"
היהודי התרגש עד דמעות מדבריו, ומאותו היום דבק בו עד שעשה תשובה שלמה.
ה"חפץ חיים" לא המציא מחמאה ולא החליק על האמת. הוא פשוט הסתכל על אותו אדם מזווית אחרת, וראה מה שבאמת היה שם ואף אחד לא טרח לראות. זה בדיוק מה שעושים עם ילד שכולם כבר מכירים אותו כ"בעייתי".
את הסיפור הזה קיבלתי מאדם שעבר אצלי בשיעורים, והוא ביקש שאכתוב אותו. אני מביא אותו כאן כמעט כמו שהוא נמסר לי.
חזרתי בתשובה לפני כחמש שנים. אשתי אז לא כל כך אהבה את העניין, אך לילדים שלי זה היה עוד יותר קשה. הבן שלי דוד היה בן שמונה. עם הזמן, בחסדי ה', גם אשתי התחילה להתחזק, והיום היא יותר שומרת ממני.
אבל הסיפור שרציתי לספר הוא דווקא על דוד. הוא למד בבית ספר יסודי רגיל ובשום אופן לא הסכים שנעביר אותו לבית ספר תורני. בשבתות הייתי מציע לו לבוא איתי לבית הכנסת, ובכל פעם הוא התחמק ולא בא.
מזל שה' נתן בינה לאשתי, והיא יעצה לי להתחיל ללמוד עם דוד. בהתחלה למדתי איתו קצת דברי אגדה וסיפורי צדיקים, והוא ממש אהב את זה. אחר כך התחלנו ללמוד על פרשת השבוע. העצה הועילה, והוא מיוזמתו פנה אלי ואמר שהוא רוצה לבוא איתי לבית הכנסת - ולא רק בערב שבת, אלא גם בשבת בבוקר. שמחתי מאוד, כי הוא כבר היה בן שתים עשרה, ולפני בר המצווה הוא מתחיל לגלות את המתיקות שבחיי התורה.
בשבתות הראשונות הוא ישב צמוד אלי וכל הזמן ביקש שאראה לו איפה אנחנו בתפילה. אך כבר בשבת השלישית, אחרי כמה דקות הוא יצא החוצה והצטרף לכמה ילדים ששיחקו בחוץ. לא אמרתי לו כלום. בשבת שאחרי, ברגע שהוציאו ספר תורה, הוא יצא שוב. ממש חרה לי. חשבתי לעצמי: למה לצאת דווקא בזמן קריאת התורה?
בדרך הביתה דיברתי איתו על החשיבות של קריאת התורה, והוא הנהן בהסכמה. אך גם בשבת שאחרי כן הוא נעלם דקות ספורות אחרי תחילת התפילה. באמצע תפילת מוסף שמעתי את קולו מתווכח בחוץ עם אחד הילדים בקול רם, וזה ממש הפריע לתפילה. הפעם לא הייתי מסוגל להתאפק. בדרך הביתה כעסתי עליו ושאלתי: "למה אתה יוצא באמצע התפילה? בשביל זה באים לבית הכנסת?"
הוא נעלב ולא ענה דבר. בשבת שאחרי כבר היה לי קשה להעיר אותו בבוקר, וגם למנחה הוא לא רצה לבוא איתי.
לפני תפילת מנחה הייתי ממש בצער. הרגשתי שהרחקתי את הילד שלי מהתפילה, אך מצד שני הוא לא התנהג כמו שצריך ואני צריך לחנך אותו. לא ידעתי מה לעשות. אם זה לא היה בשבת הייתי בוכה ממש, אך עצרתי את עצמי, כי אסור להיות עצובים בשבת.
אחד המתפללים שם לב למצב הרוח הירוד שלי ושאל מה קרה. סיפרתי לו. הוא חייך ואמר: "היום ביקשו ממני להכין דבר תורה לסעודה שלישית. אני חושב שתמצא את התשובה לשאלתך בשיעור שהכנתי."
הוא העביר שיעור על הספר "תומר דבורה", על שלוש עשרה מידות הרחמים. הקשבתי ולא הבנתי את הקשר למקרה שלי. אחרי השיעור שאלתי אותו, והוא ענה: "אם תתעמק במידה השישית, כי חפץ חסד הוא, תקבל תשובה על המקרה שלך. נסה לחשוב איך ה' היה מתנהג עם הבן שלך באותו מקרה - ה' היה אוסף את כל החסדים שעשה הבן שלך."
"איזה חסדים?!" קטעתי אותו, "הוא בסך הכל ילד בן שתים עשרה וחצי!"
"שכחת שהילד שלך התחיל לבוא בשבתות לבית הכנסת," אמר. "ואתה יודע שבבית הכנסת שלנו יש הרבה הורים לילדים קטנים, ואף אחד מהילדים האלה לא מגיע. תבין שזה מאוד קשה לילד בגילו להישאר בבית כנסת שאין שם אף ילד בגילו, כשהוא רואה ילדים אחרים משחקים בחוץ. זה ניסיון שגם לגדולים קשה לעמוד בפניו. זה כמו לקחת אדם מבוגר ולהגיד לו לבוא לשיעור תורה בערב בזמן שיש משחק גמר אליפות העולם. נסה להיזכר איך אתה עצמך היית מתנהג לפני שהתחזקת."
הבנתי. אחרי השיחה תפסתי שיחה עם דוד. אמרתי לו שאני מאוד גאה בו על כל פעם שהוא בא איתי לבית הכנסת, ושהוא ממש גיבור בעיני, כי הוא היחיד שמגיע מבין כל שאר הילדים, ובוודאי הוא מקבל שכר כנגד כולם. חיבקתי ונישקתי אותו.
ואז הוא אמר לי בקול רך: "אבא, אתה יודע למה יצאתי החוצה?"
"למה?" שאלתי.
"בגלל עומר. אבא של עומר אף פעם לא בא לבית כנסת. אחרי שסיפרתי לו שכיף בבית הכנסת, הוא גם רצה לבוא. קבענו שיבוא. הוא בא פעם אחת, אבל התבייש להיכנס כי הוא לא יודע איך להתפלל. בפעם הראשונה הוא חיכה מבחוץ ולא נכנס, ופחדתי שיפסיק לבוא, אז בשבת הבאה יצאתי החוצה כדי לשחק איתו קצת. אבל בחלק מהתפילה אנחנו נכנסים ועומדים מאחורה. לא רציתי לבוא ולעמוד לידך, כדי שעומר לא ירגיש את החיסרון של האבא שלו. בשבת שכעסת עלי היינו בבית הכנסת ברוב התפילה, אבל אחרי קריאת התורה עומר התעייף ויצא החוצה. יצאתי אחריו וניסיתי לשכנע אותו להיכנס. לא ידעתי שמתוך בית הכנסת שומעים את הוויכוח בינינו."
דמעות החלו זולגות מעיני. אתה מבין?! דווקא מה שחשבתי שהוא לא טוב, היה הכי טוב!
לסיום אני רוצה לעדכן אותך: צלצלתי לאבא של עומר והצעתי שנלמד יחד חברותא בשעות הערב. הוא שמח מאוד. אחרי שני מפגשים ביקשתי שנלמד הלכות תפילה, ואחרי שלמדנו את הדברים הבסיסיים הצעתי לו לבוא לבית הכנסת לעבודה מעשית. הוא צחק.
ברוך ה', בשבת האחרונה הוא ובנו עומר ישבו בסמוך אלינו בבית הכנסת. עומר לא הפסיק להסתכל על האבא שלו בגאווה רבה ובהערצה.
שימו לב מה היה שם בפועל. ילד בן שתים עשרה וחצי עשה את מה שאנחנו קוראים לו קירוב רחוקים, בלי שאף אחד לימד אותו, ובמחיר של להיראות כמי שבורח מהתפילה. והאבא, שאוהב אותו, כעס עליו בדיוק על זה.
וזה לא כעס של אדם רע. זה כעס של אדם שראה את המעשה ולא ידע את התסריט. וככה זה כמעט תמיד.
הראשונה: לפני שאני כועס על הילד שלי, לשאול אם יש תסריט אחר שאני לא מכיר. לא תסריט דמיוני - תסריט שאני פשוט לא ראיתי כי לא הייתי שם. בחלק גדול מהמקרים הוא קיים.
והשנייה, והיא מה שהציל שם את העניין: האבא לא התחיל בשאלה. הוא התחיל בשבח. הוא אמר לבן שהוא גיבור בעיניו, חיבק אותו, ורק אחר כך הבן מעצמו פתח את הפה וסיפר את האמת. לילד שמרגיש שאוהבים אותו אין סיבה להגן על עצמו, ואז הוא גם לא צריך להסתיר.
וכמה התורה מקפידה על זה: בפרשת "והיה אם שמוע" מצוות חינוך הבנים מונחת בדיוק בין שתי מצוות שכל קוצו של יו"ד פוסל בהן - בין תפילין למזוזה. על הרמז הזה כתבנו בהרחבה בשיעור על זמן שמחתנו, שם גם מוסבר למה דווקא במצוות סוכה "המצטער פטור" - כי אב שמצטער במצווה אינו יכול להשריש את האמונה בלב בנו בשלמותה.
מתוך הספרים "לחיות תומר דבורה" ו"כוח האמונה" לרב יעקב מאור. חזרה לכל הנושאים
אין תשלום ואין הרשמה. מי שרוצה להחזיק את העבודה הזאת - את הכולל, את הסיוע למשפחות ואת התוכן - מוזמן לקחת חלק.
לתרומה