אפשר לקנות לילדים ממתקים לשבת, להמציא טבלאות ולחלק פרסים, ואני לא נגד שום דבר מזה. אבל זה לא מה שגורם לילד לחכות לשבת.
הדבר שגורם לילד לחכות לשבת הוא פשוט בהרבה, והוא גם קשה בהרבה: יום אחד בשבוע שבו אף אחד בבית הזה לא נשפט על כלום.
וזה לא רעיון חינוכי שהמצאתי. זה מה ששבת היא.
"אמנם שאר המידות, עם היות שהם צורך עבודה בשעתן, אין עת עתה להשתמש בהן, מפני שאור הכתר מבטלן. וכך הוא לא ישתמש באותן המידות הקשות, כגון שבת, שהעולם מתתקן בסוד עונג ואין דנין בשבת."
הרמ"ק, "תומר דבורה", פרק ב
בשבת שובת אפילו בית הדין העליון. יש מנוחה אף למתים שנמצאים בגיהינום. ובשבת, כשאור הכתר שולט, צריך לעורר דווקא את מידות הרחמים והשמחה, ולא את המידות הקשות של הדינים והצער - גם כשהן נחוצות ומוצדקות בשאר ימי השבוע.
וכאן נמצאת המסקנה שהופכת את זה ממושג למעשה:
"שאילו יכוון בכוונתו אל אורות הכתר בתפילותיו, והוא יפעל בפעולותיו בהפך - היאך יפתח מקור הכתר, והרי הוא דוחהו ממש במעשיו."
שם
מי שאינו מענג את השבת, ויותר מכך - מי שכועס, חלילה, בשבת, הרי זה כאילו הוא עושה דין בשבת. הוא גורם לסתום לעצמו את המקורות העליונים, והוא כאילו דוחה בידיים את השפע שרוצים להשפיע עליו.
וזה לא נאמר רק על כעס רע. זה נאמר גם על כעס לשם שמיים:
"והרי הדברים קל וחומר: אם הספירות העליונות מגבירות הדינים הקדושים והכעס הקדוש - לא ישרה הכתר בהן. אם האדם יגביר הכעס החיצוני, אפילו יהיה לשם שמיים, כל שכן שלא ישרה הכתר ואורו עליו."
שם
אפילו כעס לשם שמיים אינו אהוב לפני השכינה. והנה הסיבה, בדימוי שאני חוזר אליו הרבה: השכינה היא כמו מלכה עדינה וטובה. כשהיא שורה במקום מסוים, הברכה נמצאת שם ואור הכתר שורה שם. אך כל צעקה, הקפדה, כעס או מריבה - גורמים לה לברוח משם מהר מאוד, כי היא אינה יכולה לסבול שום דבר שנראה כמחלוקת שלא לשם שמיים.
וכאן אפשר לעצור ולשאול שאלה פרקטית: אם בשבת לא עושים דין בשמיים, איך נראה שולחן שבת שבו כן עושים דין?
בשבת לא פותחים שום חשבון. לא על הציונים, לא על החדר, לא על מה שנשבר ביום חמישי, ולא על מה שמישהו לא עשה. כל דבר שהתשובה עליו היא "נדבר על זה" - נדבר על זה במוצאי שבת.
וזה חל גם על ההורים זה כלפי זה, ולא רק כלפי הילדים. ילד מזהה בתוך שנייה את ההבדל בין בית שבו נחה הדין לבין בית שבו הוא רק נדחה ליום ראשון ותלוי באוויר.
ושני דברים חשוב להגיד על זה ביושר. ראשית, זה לא אומר שאין גבולות בשבת - גבול נאמר ברגע, בשקט, ובלי לפתוח תיק. ושנית, זה לא יצליח בשבת הראשונה, וזה לא סימן שזה לא עובד.
בשבת מקבל האדם נשמה יתירה, והכל שונה בשבת. ריח המאכלים נעים ביותר, טעמם טעים יותר, יש אור של קדושה בבית, והשמחה והשלווה גדולות יותר.
וזה לא דמיון וזה לא רק הרגל. פעם בשבוע, בכל שבוע, האדם עוצר את מהלך החיים של ימי החול ועובר לקדושת שבת. הוא מצווה לשכוח מהצרות ומהמחשבות המטרידות, ולא להתעסק כלל בענייני הפרנסה או בשאר הסידורים של החיים.
הניתוק הזה הוא שנותן לאדם כוח להתמודד עם החיים גם ביתר ימי השבוע. הבריאה היא לשבוע בלבד, וכשבאה שבת, היא נותנת כוח לעוד שבוע. לכן כל השומר שבת נהיה שותף במעשה בראשית - הוא השותף שנותן כוח לעוד שבוע.
"אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מְצָרִים."
שבת קיח, א
ועל זה שאל רבי אברהם יהושע השיל מקרקא שאלה שהיא עצמה שיעור שלם:
"על פי הגמרא, כל המענג את השבת נותנים לו כל משאלות ליבו. וקשה: איך אפשר לרוות לאדם כל משאלותיו? הא כל שנותנים לו יותר, ישאל יותר. דמי שיש לו מנה רוצה מאתיים... כי ריבוי הנכסים גורם שמתאווה ודואג על יותר, כי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו.
אמנם, בהינתן לו נחלה בלי מצרים וגבול - אזי נתמלא משאלות ליבו. כי איך ייתכן שיבקש יותר ויותר? הלא גם היותר שיש לו הוא בלי גבול כלל."
כלומר בשבת האדם מגיע לסיפוק האמיתי. לא מפני שקיבל עוד, אלא מפני שקיבל דבר שאין לו גבול, ולכן אין לו מה לבקש מעליו. וזה הדבר היחיד שמפסיק את המרדף.
ויש בביטוי הזה קריאה שנייה, יפה מאוד: את המילה "מְצָרִים" אפשר לקרוא גם "מֵצֵרִים" - כלומר נותנים לו נחלה מבלי שיהיו לו מֵצֵרִים, אנשים שמצרים את צעדיו. לפעמים אדם זוכה לעושר, אך מיד יש מי שתובע ממנו אותו ומצר לו את החיים. הגמרא מבטיחה שמי שמענג את השבת יקבל נחלה בלי שאיש יפריע לו או יתבע ממנו אותה.
רעיון דומה ראינו בברכת הכהנים: "יברכך ה' וישמרך" - שאחרי שה' יברך אותך, הוא ישמור שלא יבואו אליך מצרים וינסו לקחת ממך את מה שבירך אותך בו.
יש זמנים של רצון ויש זמנים שאינם של רצון, ואדם צריך להיות מודע לכך. ובזמנים של רצון - שבתות, ימים טובים, זמני לימוד תורה - גם מאמץ קטן נושא פרי, שכן יש לכך סיוע מן השמיים.
וזו נקודה שמשנה את כל התמונה למי שמרגיש שאין לו כוח. אין כאן דרישה להיות אדם אחר. יש כאן הצעה: תשקיע את המעט שיש לך ביום שבו הוא שווה הרבה יותר. ככל שנעשה זאת יותר, ייפתחו המקורות העליונים עוד קצת בכל פעם - וזה כמו מצבר נטען, שנותן לאדם כוח להתמודד עם הזמנים הקשים.
ובאותה נשימה, הערה שאני מרגיש חובה לומר אותה: בזמנים שאינם של רצון, כמו ימי בין המצרים וחודש אב, צריך להיזהר במיוחד בכעס על בני הבית - גם בהרמת יד למכה חינוכית קטנה, ובטח בצעקה. בימים האלה אסור בתכלית האיסור לכעוס על אנשים, בין אם הם מהמשפחה ובין אם הם זרים.
כל השומר שבת נחשב לו כאילו שמר את כל התורה. ולא רק מפני גודל המצווה, אלא מפני מה שהיא עושה בפועל: אדם שעוצר פעם בשבוע, מוריד את הדין מהשולחן, לא כועס, ולא פותח חשבון - קונה את מה ששאר המידות הטובות נבנות עליו.
ילד שגדל בבית כזה לא מחכה לשבת בגלל הממתקים. הוא מחכה לשבת כי זה היום שבו אבא ואמא נחים ממנו, והוא נח מהם, וכולם נחים מעצמם. זה הדבר שאין בשום יום אחר בשבוע, ואין שום פרס שמחליף אותו.
מתוך הספר "לחיות תומר דבורה" לרב יעקב מאור, על פי "תומר דבורה" לרבי משה קורדוברו. חזרה לכל הנושאים
אין תשלום ואין הרשמה. מי שרוצה להחזיק את העבודה הזאת - את הכולל, את הסיוע למשפחות ואת התוכן - מוזמן לקחת חלק.
לתרומה