חג סוכות הוא מתנה מדהימה שהקדוש ברוך הוא נתן רק לעם ישראל. זמן קבלת תפילה אדיר, שבוע שלם שאתה בצל השכינה. את הדברים הכי מיוחדים קיבלתי בחיי מתפילה בסוכה. גם הספר "כוח האמונה" הוא תוצאה ישירה של תפילה מעומק הלב בתוך הסוכה.
הרב יעקב מאור
שמונת ימי חג הסוכות הם ימי החתימה הכי סופית, שיכולים עוד לשנות את גזר הדין.
רבי אביין אומר משל: שני אנשים שבאו לפני הדיין, ואיננו יודעים מי ניצח. אלא מי שאוחז בשרביט בידו כשהוא יוצא מבית המשפט - הוא המנצח.
כך אצלנו: אומות העולם מקטרגים לפני הקדוש ברוך הוא, ואנחנו לא יודעים מי ניצח. אבל בסוכות, כשישראל נושאים את ארבעת המינים ביד - זהו סימן הניצחון.
התורה עצמה מביאה את הטעם: "בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. למען יידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוקיכם".
סוכה מלשון סכך. זכר לענני הכבוד שהיו סוככים ומגנים על עם ישראל במדבר, ביום ובלילה.
זו שאלה ששמעתי בסוכות מגיסי אילן, והיא מצוינת.
בכל חג מדקדקים במצוות ממש. בפסח אפילו קצת חמץ פוסל. ואילו בסוכות, עושים את כל תרגילי הגמישות כדי להכשיר את הסוכה: דופן עקומה, גוד אסיק, לבוד. אפשר לעשות סוכה עם חוטים בלבד. לא מהודרת, אבל כשרה. למה?
כי זה חג של אמונה. מתנה נפלאה. ה' רוצה להראות את אהבתו אלינו.
סוכה זה כמו חיבוק של ה'. "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" - שתי דפנות הסוכה והטפח, זה ממש כמו חיבוק. אתה נכנס כולך לתוך הסוכה, עם הבגדים ועם הנעליים, ואתה בתוך ים של קדושה, בתוך צל השכינה.
במשנה במסכת סוכה מובא "המצטער פטור מן הסוכה". ורבים שואלים: למה דווקא כאן יש פטור למי שמצטער, ואין פטור כזה במצה בפסח או בשאר מצוות.
ופירשו הצדיקים: כל מטרת הישיבה בסוכה במשך שבעה ימים היא כמו שכתוב בתורה - "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל". המטרה היא שכל אב ישריש אצל בניו את האמונה שלא פסקה בעם ישראל מדור לדור, שה' יתברך הוא שהוציא את ישראל ממצרים.
וכדי להשריש בלב הילדים את האמונה הפשוטה והברורה, על האב עצמו להיות שמח במצווה. וכשאדם מצטער במצווה מחמת החום או הקור, שוב אינו יכול להשריש את האמונה בלב בנו בשלמותה. ולכן דווקא במצוות סוכה אמרו חכמים "המצטער פטור מן הסוכה".
בסוף פרשת "והיה אם שמוע" שבקריאת שמע, מצווה אותנו התורה שלושה ציוויים ברצף:
"וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם" - מצוות תפילין. "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם" - מצוות חינוך הבנים. "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" - מצוות מזוזה.
ומכאן היה הרבי מבעלז זצוק"ל מוצא רמז נפלא:
"הנה מוצאים אנו כי התורה הקדושה קבעה את מצוות חינוך הבנים לתורה בין שתי מצוות נכבדות - בין מצוות תפילין לבין מצוות מזוזה, ולא בכדי. שכן מבקשת התורה ללמדנו, כי כשם שבתפילין ובמזוזות עלול כל שינוי קל שבקלים להיות מכריע באשר לכשרותן, שאפילו קוצה של יו"ד עלולה לפסול את הפרשיות כולן - כך בדיוק גם במצוות חינוך הבנים. כל שינוי מדרך התורה והמסורה, ולו יהא זה שינוי קל שבקלים, עלול לפסול את החינוך לחלוטין."
סיפר הרב החסיד רבי משה רוזנפלד ז"ל: פעם אחת, בערב יום הכיפורים, נכנסתי להתברך מפי הגאון בעל "ערוגות הבושם", רבי משה גרינוואלד זצ"ל. בדרכי מסרתי לו דמי פדיון נפש.
שאלני ה"ערוגת הבושם": "במה אברכך?"
השבתי: "יברכני רבי שאזכה לבנים טובים".
אמר לי: "מה אתה חושב? במה שנתת לי עשרים כתרים תזכה לבנים טובים? בכדי לזכות בכך צריכים להתגלגל על הארץ, לכבוש פנים בקרקע ולהוריד כנחל דמעה בתפילה ובתחנונים לפני הקדוש ברוך הוא - אז אולי זוכים".
אור דניאל
ומכאן לסיפור שקרה לי, ולמדרש שהוא מזכיר.
היינו בטיול של בית הכנסת לגליל. בדרך ביקרנו במפעל שמן בבעלות ערבים נוצרים. הבן של בעל הבית נותן הרצאה ומשכנע אנשים לקנות מהמוצרים, יודע עברית היטב, ואפילו למד הלכות רלוונטיות.
והוא נכנס לכמה רגעים ואמר: "אל תחשבו שרק אתם מתפללים בסוכה. גם אנחנו אתמול נכנסנו לסוכה וכל הזמן התפללנו שירד גשם, שהשנה נזכה לזיתים טובים".
מישהו מבית הכנסת שאל אותו: "מה לך ולסוכה? הסוכה היא מצווה של היהודים".
והוא ענה בנחישות: "מה פתאום. גם אנחנו נכנסים לסוכה ומתפללים לגשם. הגשם הוא דבר חשוב. יש מחסור בזיתים בכל העולם, מחיר הזיתים קפץ פי שתיים וחצי. אנחנו נכנסנו לסוכה אתמול והתפללנו שירד גשם".
בתחילת מסכת עבודה זרה יש מדרש על הפסוק "ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש, מימינו אש דת למו".
המדרש מספר על התלוננות הגויים לפני הקדוש ברוך הוא, שנתן את התורה לישראל בזמן שכפה עליהם הר כגיגית. ולכן הם מבקשים גם הם מצוות.
והקדוש ברוך הוא החליט לתת להם דווקא את מצוות סוכה, בטענה שהיא קלה. ומיד הלכו, בנו להם סוכות והתיישבו בתוכן. הקדיר הקדוש ברוך הוא עליהם חמה - השמש חיממה מאוד - עד שיצאו מהסוכה ופירקו אותה בבעיטה.
ושואלים: למה בחר הקדוש ברוך הוא דווקא במצוות הסוכה? ועונה המהר"ל תשובה שמסבירה את כל ההבדל:
"האומות, כל הנהגתן טבעית ותחת זה הם יושבים. וכאשר בא להם דבר שהוא כנגדם, שהוא בלתי טבעי - הם מבעטים, מצד שיצאו ממחיצתם הטבעית. אבל ישראל מיוחדים בזה שיצאו מן הטבע. ואף על גב שהם גם כן טבעיים קצת, שאין האדם מלאך, והם פטורים מן הסוכה לפעמים כאשר המצווה היא כנגד הטבע - ולכן מצטער פטור מן הסוכה - מכל מקום אין הם מבעטים, מפני שהם חפצים ואוהבים לצאת מן הטבע."
חידושי אגדות על עבודה זרה ג' ע"א
כלומר מצוות סוכה מציינת את היציאה מעולם הטבע - הבית הרגיל של האדם - ואת הכניסה לעולם שתחת השגחתו וחסותו הישירה של הקדוש ברוך הוא.
וכאן ההבדל כולו: ישראל רואים את יד ה' גם בטבעי וגם בבלתי טבעי, וכשאינם יכולים להיות בסוכה הם מצטערים על כך - כי הם רוצים להיות בצל הקדוש ברוך הוא. ולכן גם אינם בועטים בה.
שימו לב מה זה עושה לדין "מצטער פטור": אותו פטור עצמו, שנראה כמו ויתור, הוא בעצם עדות. מי שמצטער כשהוא יוצא - הוא זה שמצווה עליו להישאר.
אחרי שזכינו בראש השנה להאיר את דרכנו לכל השנה, ואחרי שביום הכיפורים שברנו את המחיצות כדי לקלוט את האור, אנחנו יכולים להיכנס ממש לסוכתו של הקדוש ברוך הוא.
ובסוכות, זמן שמחתנו, אנחנו מצליחים לחוש את העראיות. ואין מדובר בעראיות שהיא חוסר קביעות וחוסר חיבור ליסודות העמוקים, אלא בעראיות הטובה: היכולת לא להיות מקובע, לא להיות תקוע בשום מקום.
כי אחרי שטיהרנו את עצמנו מכל חטא ועוון ביום הכיפורים, ואנחנו יודעים לפי האור שמאיר לנו מראש השנה באיזו דרך אנחנו רוצים ללכת - נותר עוד מכשול אחד בדרכנו. ההרגל. הקיבעון והקושי להשתנות. הדבר שהכי משעבד וכובל אותנו למקומנו ולא מאפשר לנו להתקדם.
וכך מבארים בחסידות את דברי אברהם אבינו למלאכים, "רחצו רגליכם" - שכוונתו הייתה לומר שתרחצו עצמכם מההרגלים שלכם.
כשאנחנו יוצאים בסוכות מהקביעות, מהבית, אל דירת הארעי, ונפתחים למקום אחר, ושומעים דברים אחרים - בין השאר את השכנים שלך - ומצליחים לראות גבוה עד הכוכבים, זה הזמן להשתחרר מכל מה שקבוע ומקובע.
והחידוש הוא שגם במצוות הקבועות - בתפילה שאנחנו אומרים שלוש פעמים ביום, בברכת המזון, בהנחת התפילין - אנחנו צריכים להשתחרר מהקיבעון ולקיים את המצווה כל פעם כאילו זו הפעם הראשונה. שאם אדם מניח תפילין היום רק מפני שהניח אותם גם אתמול, זו בעיה קשה.
הרב שלמה קרליבך שאל במשל: כיצד אדם יודע מי היא בת זוגו?
"אומר לכם. אם אתה פוגש מישהי בפעם הראשונה, ואחר כך בפעם השנייה אתה פוגש אותה 'בפעם השנייה' - אז אל תטרח להיפגש איתה בפעם השלישית, כי בעצם בפעם השנייה נפגשת איתה רק מפני שאמרת לה שניפגש. כי כשאתה באמת אוהב מישהי, הפעם השנייה יותר מרגשת מהפעם הראשונה, ואתה לא יכול לחכות לפגישה השנייה. אין כאן ראשונה, שנייה ושלישית - כל פעם אתה מרגיש שעכשיו היא הפעם הראשונה. האהבה מחדשת, האהבה עושה שכל פעם היא הפעם הראשונה."
בסוכות, אחרי שביום כיפור הלב נוקה, אהבה גדולה יורדת מן השמיים - לקדוש ברוך הוא, לעם ישראל, לתורה. ואז אנחנו מתחילים לעשות את המצוות ממש בפעם הראשונה. הלב מלא מהקדושה של סוכה, דירת עראי, ואנחנו משתחררים מההרגל ומהקיבעון.
ובנטילת לולב אני מנענע אותו לכל ארבע הרוחות. מה זה אומר? שאני לא מקובע לשום צד.
"הסוכה היא שמחה עליונה מאוד, עד שאינה יכולה להיות קבועה כי אם דרך עראי. אבל היא עומדת במקום אחד, מפני שגלי האור של השמחה שוטפים, ואחד מתעלה ומיד בלא שום הפסק השני החדש, שהוא יותר מאיר ויותר משמח, יורד ונשפע. על כן נראה כאילו הכול היא סוכה אחת, ובאמת בכל רגע ורגע ובכל חלק מחלקי הרגע יש סוכה חדשה ממש. ומפני שהשמחה היא התחדשות, וכאן ההתחדשות היא תמידית - על כן הוא זמן שמחתנו."
עולת ראיה
בסוכות יש שלוש מצוות: ישיבה בסוכה, נטילת ארבעת המינים, ושמחה. ויש בשלושתן יחד הדרכה מופלאה של התורה, כיצד אפשר להגיע לשמחה בימי החג ומתוך כך בכל השנה.
הגדרתה של הסוכה היא "דירת ארעי". מצד אחד היא צריכה להיות ראויה לדירה, לאכילה ולשינה. ומצד שני היא ארעית: אין בה את נוחות הבית, האקלים לא נוח, יש רעשים ורחשים, אור וחושך לא כהרגל, זבובים, והיא אינה רחבה ונוחה כמו הבית.
והתורה מצווה אותנו דווקא שם "ושמחת בחגך". כלומר: תלמד לשמוח בדירת הארעי. שחרר את ההתניות ואת הקיבעונות, שאי אפשר להיות שמח אם לא תהיה לך המיטה הזאת, הכיסא הזה, הרכב הזה, הבית הזה.
השמחה לא תלויה בגורמים חיצוניים. הסיפור שאדם מוכר לעצמו ולסביבתו - שאם רק יהיה לו הבית הזה, במיקום הזה, עם הגימורים והאביזרים האלה, הוא יהיה שמח ומאושר - הוא פשוט לא נכון. אפשר לשבת בחנייה, בסוכה עם קישוטים מעשה ידי הילד הקטן שרק נכנס לגן, ולהיות שמחים ומאושרים ממש.
שמחה תלויה בלב ובראש, ולא בגורמים חיצוניים. אם אתה יודע שה' צילך, ואם אתה יודע להודות על הטוב שמקיף אותך, בכל דירה שתגור אתה יכול לשמוח שמחה עצומה.
ואתה תגיע לשמחה כשתלמד לשחרר את הלחץ ואת המתח, את המועקה הבלתי פוסקת סביב ענייני הכלכלה ואת הרצון לדברים חיצוניים. ואז תוכל להשקיע בהתפתחות רוחנית, זוגית ומשפחתית, בתרומה ובחסד. ואלה הדברים שהכי משמחים - כשאתה משמח אחרים.
התורה מצווה אותנו לקחת ארבעה מינים - צמחים פשוטים, חיים וירוקים - ולשמוח בהם: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים".
לשמוח בטבע ובדברים הפשוטים. בחיוניות, בצמיחה, בטבעיות. מי שיודע להתבונן בחלון, לראות את הזריחה ואת השקיעה, את הפרח ואת העץ, ולראות בהם את אהבת ה' אותנו - ולשמוח.
"צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין - דרך השער. השער הוא האלוהות המתגלה בעולם, בעולם בכל יופיו והדרו, בכל רוח ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח, בכל גוי וממלכה, בים וגליו, בשפרירי שחק ובהדרת המאורות, בכשרונות כל שיח, ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר ובהגיונות כל חושב, בהרגשת כל מרגיש ובסערת גבורה של כל גיבור."
הרב קוק
אם יודעים לשמוח במה שיש, ולחוש עשיר בחלק הנפלא שה' נתן לנו, ויחד עם זה לשמוח בדברים הפשוטים - בצחוק של ילד, בחיוך של חבר, ברעננות הערבה, בזקיפותו של הלולב, בריח ההדסים וביופיו של האתרוג - נהיה שמחים מאוד גם בסוכות וגם כל השנה כולה.
סיפור מר' שלמה קרליבך, שמומלץ להדפיס ולספר בסוכה.
בעיירה אחת, לא רחוק מקרלין, חיו שני אנשים. האחד היה עשיר מופלג שהיה לו הכול, חוץ מדבר אחד: שמחה בלב. בליל שבת ישב ליד שולחן מפואר ומלא כל טוב, אבל הוא ואשתו רק רבו וצעקו. השני, שגר מולו, היה חסיד קרלין עני ואביון, אבל מלא שמחה. בשבת הוא ומשפחתו היו יושבים מול מנות צנועות ודלות, ושמחים ושרים עד לב השמיים.
העשיר סבל פעמיים. גם מהמריבות בתוך ביתו, אבל לא פחות - ואולי יותר - הוא סבל מקולות הזמרה והשמחה שעלו מבית השכן העני. כל שבת הוא איכשהו התגבר, סגר חלונות והגיף תריסים. אבל בסוכות הסיפור הפך לבלתי נסבל: שתי הסוכות עמדו ברחוב זו לצד זו, דיקט לצד דיקט, בלי שום יכולת להשתיק את קולות השמחה.
פעם אחת, לפני סוכות, החליט העשיר שאין לו כוח לעוד חג כזה, והורה לכל אנשי העיירה - שהפרנסה שלהם הייתה תלויה בעיקר בו - לא לאפשר לשכן החסיד לבנות סוכה. כל מי שייתן לו חתיכת עץ, יפוטר מעבודתו.
החסיד העני, שבכל שנה יצא לקושש קצת עצים וקרשים וענפים מתושבי העיירה, הבין אט אט שלא תהיה לו סוכה השנה. וכאן מוסיף קרליבך: "אתם יודעים, רבותיי, העולם חושב שהומלס הוא רק אדם שאין לו בית. אבל דעו לכם: הנשמה של יהודי היא הומלס אם אין לה סוכה לשבת בה שבעה ימים."
הלך החסיד ברחוב, חסר אונים, ותהה איך בכל זאת יבנה סוכה. ופתאום הבריק בו רעיון. באותם ימים היו העשירים קונים לעצמם מצבות אבן יקרות, ואילו העניים היו מסתפקים בעצים זולים. בבית העלמין של העיירה עמדו עשרות קרשים שעליהם כתוב "פ"נ" - פה נטמן - מוכנים לעת הצורך, בלי שם הנפטר, שאותו היו משלימים בזמן ההלוויה.
אמר לעצמו החסיד: כמה יהודים כבר ימותו בשבעת ימי החג? ניקח לסוכה כמה קרשים כאלה, מצבות עץ, ונחזיר אותם אחרי החג. אמר ועשה. בתוך כמה שעות בנה סוכה נפלאה, מוארת וירוקה. בליל החג נכנס לשם עם כל משפחתו, והשמחה והשירה מילאו את הרחוב כולו. נכון שמכל כיוון היה כתוב על הסוכה "פה נטמן" - אבל כשכל כך שמח בלב, למי אכפת?
העשיר היה המום. הוא חשב שהשנה סוף סוף פטר את עצמו מסבל השמחה של שכנו, אבל לא. השמחה השנה הייתה ביתר שאת וביתר עוז. מתישהו, באמצע חול המועד, הוא לא יכול היה לסבול עוד. הוא רץ אל סוכת החסיד וצעק: מי נתן לך את העצים האלה? איך בנית את הסוכה הזאת?
ענה החסיד: תירגע, שכני היקר. קודם כול חג שמח, ואני שמח שבאת לבקר אותי. תנוח דעתך, אף יהודי בעיירה לא נתן לי קרשים, כמו שציווית. פשוט הלכתי לי בערב החג ברחובות העיירה, ופתאום ראיתי את ידידי הוותיק מלאך המוות. אמרתי לו: שלום עליך מלאך המוות, מה אתה עושה בעירנו? והוא ענה: באתי הנה בשליחות מיוחדת, להרוג את הגביר הזה, עשיר העיירה.
בשלב הזה פניו של העשיר החווירו, והחסיד המשיך: אמרתי למלאך המוות - לא כדאי לך להרוג אותו. אל תבזבז עליו את האנרגיה היקרה שלך, הלוא הוא כבר מת. הוא יותר ממת. הוא מת במיתה משונה אלף פעמים ביום. הוא מלא רק בכעס ובעצבות, אין לו טיפת שמחה, ותאמין לי, זה מתחת לכבודך להתעסק עם סחורה כזו.
ענה מלאך המוות: אני מודה לך מאוד, חסכת לי עבודה, ולאות הוקרה אני רוצה לתת לך במתנה את כל העצים של בית הקברות. והנה, סיים החסיד, תסתכל על קירות הסוכה שלי: פה נטמן, ופה נטמן, ופה נטמן.
דבריו של החסיד חדרו ללבו של הגביר. הוא התחיל לבכות, ואחרי שנרגע מעט אמר לחסיד: אנא, מחל לי, ואמור לי מה אני יכול לעשות, איך להוציא את העצבות מהלב. גלה לי את הסוד שלך. איך לי יש הכול ואין לי שמחה, ולך אין כלום ואתה שמח?
ענה החסיד: אם אתה רוצה להיות שמח, תרשה לי לקחת אותך איתי לקרלין, לרבנו הקדוש, ושם תלמד מהי שמחה אמיתית. וכך היה. הגביר התקרב לתורה ולחסידות, והפך ליהודי שמח.
לעזור להכין סוכה למי שקשה לו - מהמשפחה, מהחברים, מהשכנים, מהשכונה. מבוגרים, אלמנות, מי שאין לו כוח להרים סכך לבד.
ומי שאין לו מרפסת ואין לו חצר - יתארח אצל אחרים, וזו סוכה לכל דבר.
נזכה לקבל את ימי חג הסוכות בשמחה אמיתית ובשלמותה, ונוכל להשריש בלב ילדינו את האמונה הפשוטה שאין עוד מלבדו יתברך.
לשיעור על שבעת האושפיזין - מי נכנס אליך לסוכה בכל ערב.
לשיעור על הלכות הסוכה - הצד המעשי של אותה דירת ארעי.
לשאלות ותשובות - השאלות המעשיות שחוזרות בכל שנה.
המקורות המרכזיים לשיעור זה: חידושי אגדות למהר"ל על מסכת עבודה זרה, עולת ראיה ומוסר אביך לרב קוק, דברי הרב שלמה קרליבך, שיעורי הרב גור אלון והרב אליעזר מלמד מישיבת הר ברכה, וספר אור דניאל.
אין תשלום, אין הרשמה ואין חסימות. מי שרוצה להחזיק את העבודה הזאת, מוזמן לקחת חלק.
לתרומה