ליל הסדר, שלב אחר שלב

שלב 1

קדש

המקדש צריך לכוון להוציא ידי חובת קידוש את כל השומעים, והשומעים צריכים להקשיב מילה במילה, לכוון לצאת ידי חובה ולענות אמן. ולא יענו "ברוך הוא וברוך שמו".

יקפיד המקדש לבטא את הקידוש כהוגן ולא יבלע אותיות. ומי שאינו מבטא כהוגן - יאמר השומע בעצמו בלחש את הקידוש, ולא יענה אמן אחריו.

כשליל הסדר חל במוצאי שבת

מברכים בקידוש חמש ברכות שיש בהן קידוש וגם הבדלה, וסימנן יקנה"ז:

ואם טעה בברכת ההבדלה וחתם "המבדיל בין קודש לחול" במקום "בין קודש לקודש" - אינו חוזר.

שכח ולא הבדיל בקידוש כלל: נזכר לפני שאכל כרפס - יבדיל מיד על כוס אחר ולא יברך "הגפן". נזכר אחר כך לפני ההגדה - יבדיל מיד. נזכר באמצע ההגדה - יברך "בורא מאורי האש" מיד, ולא יבדיל אלא על הכוס השני אחרי ברכת "אשר גאלנו". נזכר באמצע הסעודה - יפסיק ויבדיל מיד. נזכר אחרי הסעודה - יבדיל על כוס שלישי. נזכר אחר כך - על כוס רביעי. נזכר במשך הלילה - יבדיל על כוס אחר ויברך "הגפן", "מאורי האש" והבדלה.

אחרי הקידוש

ביצה - טוב לאכול ביצה אחרי הקידוש, זכר לקרבן חגיגה, ויברך אחריה "בורא נפשות".

ממתקים - מחלקים לילדים מיני מתיקה כדי שיראו שינוי וישאלו, ואז ישיב להם: כך וכך אירע לאבותינו, וכך וכך עשה ה' למצרים.

שלב 2

ורחץ

נוטלים ידיים בלי ברכה.

הטעם: כל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידיים. שבעת המשקים הם יין, דבש דבורים, שמן זית, חלב, טל, דם ומים. כיוון שהכרפס מטובל במשקה, תיקנו חכמים ליטול ידיים לפניו - אך בלי ברכה. וטוב שלא ידבר מהנטילה עד אכילת הכרפס.

שלושה אופנים שבהם צירוף של שניים מהם פוטר מנטילה: כשהידיים אינן נוגעות במשקה, כשהמאכל פחות מכזית, וכשהמשקה מבושל.

שלב 3

כרפס

ייקח כרפס פחות מכזית - עד 15 גרם ולא יותר, כדי לחשוש לדעת הרי"ף והרמב"ם שהכזית הוא 18 גרם.

יטבול אותו בחומץ, במי מלח, או במים עם מיץ לימון. ויברך עליו "בורא פרי האדמה", ויכוון בברכה זו לפטור את המרור שיאכל אחר כך.

• הנוהגים לטבול במים עם מיץ לימון - טוב שכמות המים תהיה מרובה יותר מהלימון, כדי שייחשב לאחד משבעת המשקים שחייבים ליטול עליהם ידיים.
• ישים לב בטיבול שייגעו ידיו בעלים הרטובים, כדי שיתחייב בנטילה - שהרי הכרפס פחות מכזית, ואם ידיו אינן נוגעות ברטיבות אינו חייב בנטילה.

שלב 4

יחץ

מתוך שלוש המצות שבקערה ייקח את המצה האמצעית ויבצע אותה לשתיים.

יניח את החלק הקטן בין שתי המצות, ואת החלק הגדול ישמור לאפיקומן. ויעטוף אותו במפה, זכר למה שנאמר: "משארותם צרורות בשמלותם על שכמם" (שמות יב, לד).

שלב 5

מגיד

מגביהים את הקערה ואומרים "הא לחמא עניא". ואחר כך מניחים את הקערה בסוף השולחן כאילו כבר אכלו, כדי לעורר את הילדים שיראו שינוי וישאלו - ואז יענו להם שאין אנו אוכלים עד שנספר ביציאת מצרים.

מוזגים כוס שני ואומרים "מה נשתנה". מחזירים את הקערה, מגלים את המצה, ומתחילים "עבדים היינו לפרעה במצרים". ואסור להפסיק בדיבור באמצע ההגדה אלא לצורך גדול. ורשאי להסב באמירת ההגדה.

מי חייב בסיפור

• נשים - חייבות בקריאת ההגדה ובסיפור יציאת מצרים. אישה שאינה יודעת לקרוא - תצא ידי חובה בשמיעה מפי האנשים. ואם אינה מבינה לשון הקודש - צריך שיתרגמו לה את ההגדה ואת הסיפור.
• סבא - בן נשוי המתארח אצל אביו, אין הבן צריך לספר בעצמו לבניו, אלא יוצא ידי חובה לכתחילה בשמיעה מהסבא שמספר לכולם.

עיקר המצווה בלילה הזה

מצוות עשה מן התורה לספר את סיפור יציאת מצרים כפי הבנת השומעים, שנאמר: "ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותיי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'" (שמות י, ב), ונאמר: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שם יג, ח).

המצווה היא לספר לכל אדם, אלא שההקדמה והעדיפות לבנו ולבתו הקטנים שלא הגיעו לגיל מצוות, ואחר כך לנכדיו הקטנים, ואחר כך לשאר כל אדם. וכתב הרמב"ם: "כל המאריך בלילה הזה בדברים שאירעו ושהיו, הרי זה משובח".

ישתדל להרחיב את הדיבור מאוד. ראשית בסיפור תרח והקודמים לו, שהיו כולם כופרים ועובדי עבודה זרה, ואיך אברהם אבינו יצא נגד כולם ומסר עצמו לכבשן האש ולא השתחווה לעבודה זרה. וכתב הרמב"ם: וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו, הרי זה משובח. ואחר כך בסיפור עשר המכות ויציאת מצרים.

ויספר בשמחה ובהתלהבות ממדרשי אגדה של חכמים המושכים את לב השומעים.

וכתוב בזוהר הקדוש: כל אדם שמספר סיפור יציאת מצרים בשמחה, מזומן הוא לשמוח עם השכינה לעולם הבא. והקדוש ברוך הוא שמח בסיפורו, ובאותה שעה מכנס את כל הפמליה של מעלה ואומר להם: לכו ושמעו את סיפור השבח שלי שמספרים בניי, ושמחים שהוצאתים ממצרים. ואז כל מלאכי השרת מתקבצים ובאים ומתחברים עם ישראל, ושומעים שמספרים בשמחת הגאולה של אדון העולם.

וכמו שכותב הרמב"ם: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, שנאמר "ואותנו הוציא משם". כלומר, כאילו אתה בעצמך היית עבד, ויצאת לחירות ונפדית.

סוף מגיד

כשיגיע לומר "לפיכך אנחנו חייבים..." - יגביה את הכוס עד סוף ברכת "אשר גאלנו". ובגמר הברכה ישתה אותו בהסבה, ולא יברך עליו "בורא פרי הגפן". ומנהג בני אשכנז לברך "הגפן" על כוס שני.

ואם שכח להסב - יחזור וישתה בהסבה, ולא יברך שוב "הגפן".

שלב 6

רחצה

נוטל ידיו עם ברכה, בשמחה ובהתלהבות לקראת המצוות שעתה הוא בא לקיים.

שלב 7

מוציא מצה

ייקח את המצות כסדר שהניח אותן - הפרוסה האמצעית בין שתי השלמות - ויאחז אותן בידו.

יאמר לקהל המסובים שיכוונו באכילת המצה לקיים מצוות עשה מן התורה, זכר לאבותינו שיצאו ממצרים בחיפזון ולא הספיק בצקם להחמיץ. ואם לא כיוונו - יצאו. ויכוון המברך להוציאם ידי חובה בברכות, והם יכוונו לצאת.

• סדר החלוקה: לפני שיאכל הוא בהסבה, יחלק לבני ביתו. לכן יטעם תחילה מהמצה העליונה בלי הסבה, ותוך כדי יחלק לבני ביתו שיאכלו מיד בהסבה, ובגמר החלוקה יאכל הוא בהסבה.
• אם אין בשתי המצות שלפניו כמות מספיקה לתת לכל אחד 54 גרם - ייקח מהמצות המוכנות לו מקודם, ומהן די שייתן כזית לכל אחד. ובמקרה זה טוב שיכין לכל אחד כזית לפני הנטילה, ואחרי הברכות ייתן להם גם מעט מהמצות שבירך עליהן, שיצאו ידי חובת לחם משנה.
• מותר לשקול את המצה והמרור במשקל מכני, כיוון שזו שקילה של מצווה.
• איך אוכלים: ילעס את המצה היטב כדי שירגיש טעם מצה בפיו. ואין צריך לבלוע את כל הכזית יחד, אלא יאכל מעט מעט כאכילה רגילה - רק ישים לב שלא ישהה באכילתו יותר מ-7 דקות לכזית. וכך נהג החזון איש, שלא היה מכניס את כל הכזית לפיו בבת אחת אלא אוכל מעט מעט.
• חולה או זקן שקשה לו לאכול 27 גרם - יש להקל שיאכל 18 גרם, אך לא יברך בעצמו אלא ישמע מאחר.
• יאכל את המצה לבדה בלי שום ליפתן. וחולה או זקן שקשה לו - רשאי לטבול אותה באיזה משקה או בתבשיל מעט חם. ואם עדיין קשה, אפשר לפורר לו את המצה לפירורים דקים.
• דיבור - לא ידבר עד שיגמור לאכול כזית מצה. ואם דיבר, אינו חוזר לברך. וראוי שלא לדבר משעה שבירך על המצה ועד אחרי ה"כורך".
• שכח להסב - חוזר לאכול שוב בהסבה, אך לא יברך שנית.
• איחר עד חצות ולא אכל מצה - יאכל, אך אל יברך "על אכילת מצה".

שלב 8

מרור

ייקח כזית (27 גרם) מרור - חסה - ויטבול אותו בחרוסת, אך לא ישהה אותו בתוכה, שלא יתבטל טעם המרירות. וינער את החרוסת מעליו.

ולא כאותם האוכלים את המרור עם הרבה חרוסת, ומבטלים בזה לגמרי את מצוות מרור - שהרי אינם מרגישים את טעם מרירותו.

ואחרי שיטבול, יכוון לצאת ידי חובת מצוות אכילת מרור, ויברך "על אכילת מרור", ויאכל אותו בלא הסבה.

• למה אין מברכים "בורא פרי האדמה" - כיוון שכבר בירכנו באכילת הכרפס ופטרנו את המרור. וגם אם יצא בינתיים לחוץ או לבית הכיסא (שלגבי דיני ברכות נחשב הסח הדעת) - אין צריך לברך, שכיוון שחייבים מן הדין לאכול מרור, הרי זה כמאכל הבא מחמת הסעודה.
• איחר עד חצות ולא אכל מרור - יאכל, אך לא יברך "על אכילת מרור".

החרוסת

תיקנו חכמים לעשותה זכר לטיט שהשתעבדו בו ישראל למצרים. ולכן מנהג ישראל לעשות את החרוסת עבה כטיט, וכתב הרמ"א שהמנהג לעשותה מפירות שנמשלו בהם ישראל: תמרים, רימונים, תאנים, תפוחים, אגוזים, שקדים ועוד. ויערב בהם תבלין שלא נטחן היטב, שיהא בה גם זכר לתבן. וכן ייתן מעט יין אדום סמוך לטיבול, זכר לדם.

מנהג בני בבל לעשות חרוסת מתמרים לבד, מרתיחים ומסננים אותם עד שנעשה דבש, ומערבים בהם אגוזים ושקדים שחוקים.

וכשחל פסח בשבת, צריך לתת את האגוזים לפני השבת בדבש. ואם לא נתן, רשאי לתת בשבת - אלא שיעשה בשינוי: ייתן את האגוזים קודם ואחר כך את הדבש.

שלב 9

כורך

ייקח כזית מהמצה התחתונה שנשארה בקערה, וכורך אותה עם כזית מרור. יטבול אותם בחרוסת ולא ישהה אותם בתוכה, ואין צריך לנער את החרוסת.

ואומר "זכר למקדש...", ואוכל בהסבה. ואם שכח להסב וקשה לו לאכול שוב - יצא.

למה כאן אין צריך לנער ובמרור כן? מאחר שאינו משהה אלא מטביל בלבד, באמת לא נאבד טעם המרור. ובאכילת המרור החמירו מפני שהיא מן הדין, אבל "כורך" הוא רק לזכר בלבד.

אם קשה לו לאכול כזית מכל אחד - די שייקח 18 גרם מצה ו-18 גרם מרור, יטבול בחרוסת ויאכל.

שלב 10

שולחן עורך

יערוך את שולחנו ויסעד ליבו בשמחה, כיד ה' הטובה עליו. והחכם עיניו בראשו לבל ימלא כרסו, כדי שיאכל לבסוף את האפיקומן בתיאבון ולא באכילה גסה.

בשר צלי - מקום שנהגו להקל לאכול בשר צלי בליל פסח - אוכלים. מקום שנהגו שלא לאכול - אין אוכלים. וכשהזרוע שמונחת בקערה היא צלויה, אסור לאכול אותה בכל מקום.

יזדרז בסעודה כדי להספיק לומר את ההלל לפני חצות, מילה במילה, ולהתבונן במילים על השגחתו הפרטית של בורא עולם עלינו.

שלב 11

צפון - אפיקומן

בגמר הסעודה אוכלים כזית מהמצה שחצה בתחילת הסדר והניח במפה, והיא הנקראת "אפיקומן".

ולפני שיאכל יאמר: "זכר לקרבן פסח הנאכל על השובע", ויאכל בהסבה. ואם שכח ולא הסב וקשה לו לאכול שנית - יצא.

• יש מחמירים לאכול שני כזיתים - זכר לפסח וזכר למצה הנאכלת עמו - ודי לאכול 36 גרם.
• יאכל את האפיקומן כשהוא מתאווה קצת לאכול. אבל אם היה שבע הרבה עד שקץ באכילתו ואכל - לא יצא ידי חובה, שאכילה גסה אינה נחשבת אכילה.
• יאכל לפני חצות. והאוכל אחרי חצות - יצא בדיעבד.

שכח לאכול אפיקומן

• נזכר אחרי שעשה מים אחרונים או שאמר "בואו ונברך" - יאכל מיד בלי ברכת "המוציא".
• נזכר אחרי שהתחיל ברכת המזון - יסיים לברך, ולא ישתה את הכוס השלישי. אלא ייטול ידיו מיד (בלי ברכה על הנטילה, כיוון שאוכל רק כזית), יברך "המוציא" ויאכל, יברך שוב ברכת המזון, וישתה את הכוס השלישי.
• נזכר אחרי ששתה כוס שלישי, ואפילו במשך כל הלילה - ייטול ידיו ויאכל שוב.

אסור לאכול אחרי האפיקומן כלום, כיוון שצריך שיישאר טעם המצה בפיו. ואם טעה ואכל, אם עדיין לא בירך ברכת המזון - חוזר ואוכל אפיקומן. ומכל מקום מותר לשתות כל משקה שאינו משכר. בני אשכנז מחמירים בזה, אלא אם כן נשאר אחרי הסדר ללמוד ולספר עוד ביציאת מצרים, שרשאי לשתות לצורך לימודו.

שלב 12

ברך

נוטל ידיו למים אחרונים עד קשרי האצבעות. ישטוף את הכוס מבחוץ וישפשף מבפנים, ייתן בו יין, ויברך עליו ברכת המזון.

יאחז את הכוס ביד ימין בלי סיוע מהיד השמאלית, ויגביה אותו מעל השולחן טפח - כ-10 ס"מ. ואם קשה לו להגביה את הכוס כל הברכה, יאחז בו כשהוא מונח על השולחן.

יעלה ויבוא

ישים לב לאומרו בברכת המזון. טעה ולא אמר:

• נזכר כשאמר "ברוך אתה ה'" לפני שסיים "בונה ירושלים" - יאמר "למדני חוקיך", שייראה כאומר פסוק, ויחזור לומר "יעלה ויבוא".
• נזכר אחרי שחתם "בונה ירושלים" - יאמר בשם ומלכות: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה, את יום חג המצות הזה, את יום טוב מקרא קודש הזה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים". (ובשבת מוסיף "שבתות למנוחה" ו"השבת ו").
• והוא הדין אם התחיל ברכה רביעית ואמר "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם" ונזכר לפני שאמר "לעד האל אבינו" - יאמר שם את הנוסח הקודם. אבל אם נזכר אחרי שאמר "לעד" - חוזר לתחילת ברכת המזון. והוא הדין באישה ששכחה.

בגמר ברכת המזון מברך "הגפן" ושותה בהסבה. ואם לא הסב, חוזר ושותה.

שלב 13

הלל

מוזג כוס רביעי ומגביה אותו לומר עליו את ההלל. ויעורר את המסובים לאומרו בשמחה ובהתלהבות, ולא כשהם מתנמנמים או חוטפים את המילים. ואם קשה לו להגביה את הכוס בכל ההלל, יניח אותו לפניו, ובברכת "יהללוך" יגביה אותו.

מצווה שיהיו בהלל שלושה גדולים, כדי שיאמר הגדול שבהם "הודו לה' כי טוב" והשניים יענו אחריו "כי לעולם חסדו". ואם אין גדולים - יאמר לאשתו ולבניו.

כוס רביעי

שותה בהסבה, ולא יברך עליו "הגפן". ולמנהג בני אשכנז מברך "הגפן".

ישתדל לשתות רביעית (81 גרם) בבת אחת, כדי שיברך ברכה אחרונה מעין שלוש, "על הגפן".

ואם שכח להסב - חוזר לשתות בהסבה. אלא שאם נשאר לו מעט יין בכוס, ימלא אותו וישתה ולא יברך "בורא פרי הגפן"; ואם לא נשאר לו יין בכוס, ימלא ויברך שוב "הגפן" וישתה בהסבה.

לכתחילה יסיים את ההלל עם שתיית הכוס הרביעי לפני חצות. ואם התאחר, רשאי לחתום את ברכת "יהללוך" בשם ה'. ולמנהג אשכנז שמברכים "הגפן" על כוס רביעי - אם הגיע חצות, לא יברכו "הגפן".

שלב 14

נרצה

ירצה ה' פועלו, ותהי משכורתו שלמה מעם ה'.

וכתב מרן בשולחן ערוך (סימן תפא סעיף ב): חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ובנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו - עד שתחטפנו שינה.

על כן יעשה כל אדם כפי יכולתו, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.