כתב הרמב"ם: חייב אדם להיות שמח וטוב לב בשבעת ימי הפסח - הוא ואשתו ובני ביתו וכל הנלווים אליו, שנאמר "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך".
וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר, ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים.
אבל מי שנועל דלתות ביתו, ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש - אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כרסו.
בזמן בית המקדש הייתה מצווה על ישראל לשמח את הכוהנים והלוויים, מפני שהיו עובדים בבית המקדש והיו מורי הוראות בישראל. ובזמננו, שבטלה עבודת המקדש, מצווה לשמח את האברכים שלומדים תורה יומם ולילה ומורים הוראות בישראל, שהם במקום הכוהנים והלוויים - שתלמידי חכמים העוסקים בתורה, מעלה עליהם כאילו עוסקים בעבודת המקדש.
כל מלאכה האסורה בשבת אסורה ביום טוב, חוץ ממלאכות שהן לצורך "אוכל נפש" - כלומר לצורכו של האדם - ובתנאי שאותן מלאכות מצויות ושוות אצל כל אדם, כמו לבשל ולהאיר.
בחלק מדיני המוקצה החמירו חכמים ביום טוב יותר מבשבת, מפני שיום טוב קל בעיני בני אדם - שהרי מותר להדליק מאש לאש ומותר לבשל - וחששו שמא יזלזלו בקדושת היום.
משה רבנו תיקן לישראל שיהיו דורשים את הלכות החג בכל ימי החג, לבד ממה שדרשו קודם לחג. לכך על הגבאים לארגן שיעורים בהלכה מפי הרבנים, ולחזק את לב ישראל באמונה בביאת המשיח ובגאולה הקרובה.
כתב הרמב"ם: מצוות עשה מן התורה להיות שמח וטוב לב בחול המועד, הוא ואשתו ובני ביתו וכל הנלווים אליו. ואף על פי שאכילה ושתייה במועד מצוות עשה היא, לא יאכל וישתה כל היום כולו, אלא כך היא הדת:
בבוקר משכימים כל העם לבתי כנסיות ומתפללים, וחוזרים לבתיהם ואוכלים, והולכים לבתי מדרשות קוראים ושונים עד חצי היום. ואחרי חצי היום מתפללים מנחה וחוזרים לבתיהם לאכול ולשתות שאר היום.
וכשאוכל ושותה ושמח במועד, לא יימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל המוסיף בזה מרבה במצוות השמחה. שהשכרות והשחוק הרב וקלות הראש אינם שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכול.
ימי חול המועד נאסרו בחלק מן המלאכות, כדי שלא יהיו כשאר ימי החול שאין בהם קדושה. ויש לכבדם בבגדים נאים ובמאכל ומשתה מיוחדים. וכבר אמרו חכמים: המבזה את המועדות, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא - ופירש רש"י, שנוהג בחול המועד מנהג חול באכילה ושתייה.
כתב הפלא יועץ: יש אדם שיבוא בטענה שהיה טרוד בפרנסתו ולכן לא עסק בתורה - אך חול המועד יסתור את טענתו. שהרי בימי חול המועד פנוי הוא ממלאכה, ומבזבז את הזמן בטיול בכל רחבי הארץ ובפטפוטים שונים. ויטענו בשמיים כנגדו: הרי היה לך פנאי בחול המועד ללמוד תורה, ולמה איבדת את זמנך?
אבל האיש הירא את ה', שקבע את ימי המועד ללימוד תורה - דנים אותו לזכות, ומחשיבים לו כאילו עסק בתורה גם בשאר הימים שהיה טרוד בפרנסתו.
ט"ז בניסן - ביום הראשון של חול המועד טוב להוסיף מאכל מיוחד בסעודה, לזכר אסתר שהזמינה את אחשוורוש והמן למשתה, ובאותו יום תלו את המן על העץ.
מזכירים "יעלה ויבוא" בשחרית, מנחה וערבית. ואם טעה ולא אמר:
וכן אומר "יעלה ויבוא" בברכת המזון. ואם טעה ולא אמר, ונזכר אחרי "ברוך אתה ה' בונה ירושלים" - אומר בלי שם ה': "ברוך אשר נתן מועדים לעמו ישראל לששון ולשמחה".
קריאת התורה - אם טעו בימי חול המועד וקראו בתורה קריאה של יום אחר של פסח, אין צריך לחזור ולקרוא את הקריאה של היום, כי אין סדר הקריאות של ימי הפסח מעכב.
אמר רבי אבא בר ממל: אילו היה מי שיצטרף עמי, הייתי מתיר לעשות מלאכה בחול המועד - כי כל הטעם שאסור לעשות מלאכה במועד הוא כדי שיהיו אוכלים ושותים ועוסקים בתורה, אבל הם אוכלים ושותים ופוחזים. ומכאן נראה, שאיסור שחוק וקלות ראש בחול המועד חמור יותר מעשיית מלאכה בו.
הכלל: אסור לעשות מלאכה בחול המועד, אלא רק דבר האבד - שאם לא יעשה את אותה מלאכה, יכול להגיע להפסד.
| מה | הדין |
|---|---|
| אוכל נפש | כל מלאכה שהיא לצורך אוכל נפש במועד - מותר לעשותה, אפילו יש בה טורח גדול ואפילו על ידי אומן. ולכן מותר לתקן מקרר חשמלי, כיריים, תנור אפייה או ברז מים שבמטבח. ומותר לפועל לקבל שכרו משלם, אם אין אומנים שיעשו בחינם. |
| כבושים | אסור לכבוש חמוצים, אלא אם כן יוכל לאכול מהם במועד. ומאכל שלא יהיה מצוי אחרי המועד - מותר לקנותו ולכובשו. וכן אם יש חשש שיתליע או יתקלקל - מותר, שזה דבר האבד. |
| גילוח ותספורת | אין מתגלחים ואין מסתפרים במועד, ואפילו היה אנוס ולא הספיק בערב החג. ואפילו לאבי הבן, למוהל ולסנדק - אסור. אבל לסדר את השפם מותר לכל אדם. היוצא מבית הסוהר במועד - מותר לו להסתפר ולהתגלח. |
| ציפורניים | מותר לגזוז, ומנהג בני אשכנז להחמיר. |
| משקפיים | שנשברו במועד - מותר לתקנם אפילו על ידי מעשה אומן. |
| תפירה וגיהוץ | מי שצריך לתפור את בגדו, אם אינו אומן במלאכת התפירה - רשאי לתפור כדרכו. וכן מותר לגהץ בגדים. |
| כביסה | אסור לכבס בגדים אפילו לצורך המועד. ואולם מגבות ידיים ורחצה מותר לכבס, וכן בגדי ילדים קטנים - כיוון שדרכם להתלכלך תמיד. ואין לצרף בגדי גדולים למכונה. וגרביים ולבנים הסמוכים לבשר שמחליפים מדי יום - אם אין לו אחרים להחליף, מותר לכבסם במכונה. |
| כתם בבגד | מותר לנקות את הכתם בחומרי ניקוי, שאין זה בגדר כיבוס. |
| צחצוח נעליים | מותר, שאינו דומה לכיבוס כלל. |
| רכב | אין לתקן רכב פרטי אם צריך מעשה אומן, ואפילו מתכוון להעביר בו אוכל נפש - כל שאפשר בדרך אחרת. אבל תיקון שאינו מעשה אומן - מותר. |
| פועל שכיר | שאם יתחמק מלעבוד יש חשש שיפטרוהו - רשאי להמשיך לעבוד, כל שאינו יכול לקבל חופשה על חשבון החופש השנתי המגיע לו. |
| בעל עסק | המעביד פועלים קבועים, ואם לא יעסיק אותם יצטרך לשלם להם משכורת שלמה - רשאי להעסיק אותם. וישתדלו לעבוד בצנעה ככל האפשר. |
| חנות | בעלי מכולת ומוכרי ירקות רשאים לפתוח, כיוון שידוע שקונים לצורך המועד. אבל מוכרי פירות יבשים, אורז וכדומה שמתקיימים זמן רב - ימכרו בצנעה, כלומר יפתח דלת אחת וינעל אחת. ובערב שביעי של פסח מותר למכור בפרהסיה, מפני כבוד יום טוב. |
| כתיבה | כתיבה רגילה שלנו מותרת, כל שהיא לצורך המועד. וכן מותר לכתוב איגרת שלום לחברו וחידושי תורה - מפני שאם לא יכתבם יש חשש שיישכחו, ונחשב דבר האבד. ומותר לכתבם בכתב ידו, במכונת כתיבה או במחשב. |
| צילום | מותר לצלם במועד, אבל לא יפתח את התמונה אלא אחרי המועד. |
| על ידי גוי | מלאכה שאסור לעשותה במועד, אסור גם לומר לגוי לעשותה. ומכל מקום, אם עבר ואמר לגוי - לא אסרו חכמים ליהנות ממנה אפילו במועד. |
| תלמוד תורה | מותר לשפץ את חדרי תלמודי התורה, וכן לתת לנגר לעשות ספסלים לתלמידים, כדי שיהיו מוכנים מיד אחרי החג ולא יתבטלו מלימוד תורה. ומותר לפועלים לקבל שכרם כראוי. |
| בית כנסת | אין בונים בית כנסת במועד. אבל אם יש מי שחפצים למנוע את הבנייה - מותר להמשיך לעבוד, שאין לך דבר האבד גדול מזה. |
מעין שבע - שביעי של פסח שחל בשבת, פשוט שאומר שליח הציבור ברכת "מעין שבע" - שאין זה ליל שימורים כליל הסדר - וחותם "מקדש השבת" בלבד.
אחרי סעודת ליל יום טוב שביעי של פסח, מנהג ישראל ללמוד את התיקון המסודר המובא במחזורים. שם הובאו פסוקים מהתנ"ך וקטעי גמרא המדברים בעניין הגאולה העתידה.
ומה טוב ומה נעים שיארגנו הגבאים שיעור על ידי חכם שידבר בעניין הגאולה העתידה, ויבאר לציבור את דברי הגמרא בטוב טעם ודעת עם מעשיות ומשלים, עד חצות לילה.
ואחר כך יפתחו את ההיכל ויקראו מתוך ספר התורה בפרשת בשלח, מתחילת הפרשה ועד שירת הים. וישתדלו להגיע לקריאת שירת הים בשעת חצות בדיוק, וישירו כל הקהל יחד את שירת הים בשמחה גדולה מאוד.
וסגולה בדוקה ומנוסה לבקש אחר כך איזו בקשה וישועה, ובעזרת ה' יתברך תתמלא בקשתו.
מימונה - חמץ שנמכר לגוי בערב פסח באמצעות הרבנות - מותר לאכול אותו מיד במוצאי הפסח, כיוון שבשטר מכירת החמץ נכתב במפורש שהגוי מרשה למוכרי החמץ לקחת מיד אחרי הפסח מהחמץ ולשלם לו אחר כך את מחירו. ולכן מותר לאפות במוצאי הפסח חמץ מקמח שנמכר לגוי, וכמו שנהגו רבים לחגוג את המימונה ולאכול מופלטה, שהיא חמץ גמור.
ברכת המצה במשך השנה - מנהג בני אשכנז לברך על המצה "המוציא" וברכת המזון. ומנהג בני ספרד לברך "מזונות" ו"על המחיה", ורק כשקובע סעודה (216 גרם) נוטל ידיו ומברך "המוציא" וברכת המזון. וטוב שגם בני ספרד יאכלו את המצה בתוך סעודת פת.
מוצאי פסח שחל בשבת - מקיים את סעודות השבת במצות, ומברך על המצה "המוציא" לכל הדעות, מכיוון שאין לנו לחם חמץ. ומותר לאכול בשבת זו מהחמץ שנמכר לגוי, ואין בזה איסור מוקצה.
בזמן בית המקדש הייתה מצוות ספירת העומר מן התורה, אבל היום שחרב המקדש היא מדברי חכמים. ולכן בנוסח "לשם ייחוד" שאומרים לפני הספירה, לא יאמר "הנני בא לקיים מצוות עשה של ספירת העומר", אלא "הנני בא לקיים מצוות ספירת העומר".
המנהג הנכון ששליח הציבור או רב הקהל מברך וסופר את העומר תחילה, ואחר כך הציבור מברך וסופר. ועדיף לעשות כן, כדי שלא יטעה מי מהקהל בספירתו.
מי ששאל אותו חברו "כמה היום לעומר?" - לא יענה לו "היום כך וכך", כי זה נחשב לספירה. אלא יאמר: "אתמול היה כך וכך", וממילא יבין חברו כמה היום. ואם טעה וענה "היום כך וכך" - לא יברך באותו ערב.
ומכל מקום, אם לא אמר לו את התיבה "היום" - רשאי לספור בברכה. וכל זה עד יום השישי לספירה. אבל מהיום השביעי, שצריך להזכיר גם את מספר השבועות - כיוון שענה לו רק את מספר הימים, רשאי לספור עם ברכה.
מנהג יפה ונעים בכמה קהילות, שבימי הספירה בין מנחה לערבית קוראים בפרקי אבות ושומעים מפי חכם מוסר השכל עד צאת הכוכבים, ואז מתפללים ערבית וסופרים את העומר. ואולי בזכות זה ימשיכו כן לכל השנה, כי מצווה גוררת מצווה.
נהגו למעט בימי העומר בשמחת נישואין, מכיוון שבזמן זה מתו עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, ונשאר העולם שמם מתורה - עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ולימד אותם תורה. והם: רבי מאיר בעל הנס, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בן חלפתא, רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע. והם הם שהעמידו את התורה מאותו הדור והלאה.
| מה | בני ספרד | בני אשכנז |
|---|---|---|
| נישואין | עד ל"ד לעומר בבוקר, שבו פסקו תלמידי רבי עקיבא למות | מותר מיום ל"ג לעומר |
| תספורת וגילוח | עד ל"ד לעומר בבוקר | עד ל"ג לעומר |
י"ד באייר - פסח שני. ירבה בשמחה קצת, כקדושת היום.
ל"ג לעומר. נוהגים להרבות בשמחה, שהוא יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי. ויש נוהגים ללמוד בחבורה את שבחי רבי שמעון בר יוחאי המפוזרים בש"ס ובזוהר הקדוש, ומנהג יפה הוא.
שנה שחל ל"ג לעומר ביום שישי - מותר גם לבני ספרד להסתפר ביום שישי, מפני כבוד השבת. ואם קשה לו ביום שישי, רשאי להסתפר ביום חמישי בלילה. ובשנה כזאת מותר גם לערוך נישואין בליל ל"ג לעומר.
מקור החומר: החוברת "חג הפסח בהלכה ובאגדה", בניסוח מחודש.
אין תשלום, אין הרשמה ואין חסימות. מי שרוצה להחזיק את העבודה הזאת, מוזמן לקחת חלק.
לתרומה