לחיות תומר דבורה

„תגיד תודה שבאת!"

העיירה כולה רגשה. שני הגבירים הגדולים של העיירה סיכמו "תנאים" לחתן את ילדיהם זה עם זה.

אבי הכלה, הלל הלוי, לקח על עצמו את כל הוצאות החתונה, וכן התחייב לקנות בית גדול לזוג הצעיר. ואילו אבי החתן, נחמן כ"ץ, התחייב לקנות לזוג הצעיר כל מה שהזוג יצטרך לבית, וכן הקציב להם סכום קצבה חודשית מכובדת לכלכלת הבית.

כמה ימים לאחר מכן ביקש אבי הכלה, הלל הלוי, להיפגש עם אבי החתן, ובפגישתם סיפר ששותפו רימה אותו, שנגרם לו נזק גדול ושלא יוכל לקנות את הבית שהבטיח לזוג הצעיר.

אחרי כמה ימים עלה לבית מחותנו וסיפר שהמצב החמיר עוד יותר, ושגם את הוצאות החתונה לא יוכל לשלם. ואחרי כמה ימים פנה אליו שוב ואמר לו: "אני מתבייש לומר לך, אבל אני מבקש ממך הלוואה קטנה לקניית שמלת הכלה!"

בשלב זה כבר לא יכול היה נחמן כ"ץ להתאפק. הוא נסע לרב שלו כדי לקבל עצה מה לעשות.

כשהגיע אל הרב, הבחין בקהל גדול שחיכה בתור להיכנס פנימה. הוא המתין בתור הארוך, וברגע שנכנס, עוד לפני שהספיק לספר על העניין, אמר לו הרב: "תגיד תודה שבאת!", וסימן לו לצאת.

התשובה לא היתה מובנת לו והוא החליט להמתין שוב בתור. הפעם כשנכנס לרב, אמר במהירות: "כבוד הרב! לא הספקתי לספר לך את כל הסיפור! אנחנו קבענו תנאים לחתונה, ואבא של הכלה הבטיח...".

הרב הרים את מבטו, והאיש השתתק. "תגיד תודה שבאת!" חזר הרב על מה שאמר.

"אבל אני לא מבין!" אמר האיש.

ענה הרב: "היית מעדיף שאבא של הכלה יבוא לכאן? היית מעדיף שאתה היית פושט רגל ושהוא היה בא במקומך?!"

מתוך המידה „מי אל כמוך". בספר יש גם סוף לסיפור.

„השותף שלך הזמין לימוזינה!"

"אדון כהן, שלום, מדבר מנהל סניף הבנק שלך. יש לכם בעיה בחשבון העסק!"

ישראל כהן הופתע משיחת הטלפון הזאת. הוא הוריד את משקפיו והניחם על השולחן שלפניו.

"מה זאת אומרת יש בעיה בחשבון?" שאל בדאגה. "דווקא ההכנסות בחודשים האחרונים היו די טובות".

"כן", ענה מנהל הבנק מעבר לקו. "יש גידול נאה בתזרים שלכם, אך הלימוזינה ששותפך קנה בצ'ק מזומן מכניסה את החשבון למינוס עמוק, הרבה מעבר למסגרת".

"לימוזינה?" שאל בהפתעה. "אבל אנחנו פירקנו את השותפות לפני חודשיים! הוא יצא לגמרי מהעסק ועכשיו אני הבעלים היחיד! הכול חתום! אסור לו להוציא צ'קים של החברה!"

"כן אדוני!" ענה מנהל הבנק. "אבל, השותף שלך עדיין בעל זכות חתימה בחשבון הבנק. כל עוד לא תביא את הניירת המתאימה לבנק, אנחנו לא משנים שום דבר בחשבון על דעתנו".

"תן לי לברר את העניין ואחזור אליך".

ישראל השעין את ראשו על השולחן, הניח את ידיו על עיניו, ודחף את אצבעות ידיו בשערותיו המכסיפות.

"רבונו של עולם!" הרהר. "אנא ממך, תן לי עצה. אני והשותף שלי פירקנו את השותפות, ועכשיו הוא הזמין לימוזינה על חשבון העסק? אנא ממך, תן לי עצה כיצד להגיב".

הטלפון צלצל שוב. על הקו היה שוב מנהל הבנק. "ראה, מר כהן היקר, אני מתנצל שאני מפריע לך כך, אבל אני צריך לדעת מה לעשות עם הצ'ק הזה של רכישת הלימוזינה, כי אין כיסוי בחשבון".

ישראל ידע שבמצב הנתון אין לו ברירה אלא להזרים כסף לחשבון העסק, כי הצ'ק לרכישת המכונית רשום על שם העסק. הוא לקח אויר ושאל: "האם אתה יכול להעמיד הלוואה לכיסוי הסכום?"

"אני מצטער", ענה מנהל הבנק, "כבר לקחתם כמה הלוואות ואין לי אפשרות לאשר לעסק שלכם עוד הלוואה, אבל אתה לקוח של הבנק גם באופן אישי, ואתה נחשב לקוח טוב, אוכל להעמיד לך הלוואה פרטית. רוצה?"

"ה' הטוב יעזור לנו", ענה ישראל והניח את ידו השניה על שתי עיניו בעודו מחזיק בימינו את הטלפון. "תן לי הלוואה פרטית ותזרים לעסק. בינתיים אשלם את עלות הלימוזינה מכיסי, עד שהשותף שלי לשעבר יחליט להחזיר את הגזלה"...

* * *

קורא יקר ואהוב,

קרוב לוודאי שלמקרא הדוגמה הדמיונית האחרונה, אתה חושב: "מה הדוגמה הזאת? היעלה על הדעת שמישהו צריך להתנהג ככה? למה שאני אשלם על לימוזינה של שותף רמאי? לקב"ה יש כל מה שהוא רוצה, לא חסר לו כלום אף פעם, אבל אני בקושי שורד. איך אני יכול לעשות כאלה ויתורים?"

אכן, הצדק אתך. אך אל דאגה. כי גם הקדוש ברוך הוא שמוותר לאותו "חבר רמאי", עושה זאת רק באופן זמני, עד שיחזור בתשובה. וברור שאם לחבר הזה יש ממה להחזיר את החוב (נניח יש לו רכוש אחר), גובים ממנו את החוב.

מתוך המידה „נושא עוון"